59. ב"כ קונפינו טענה, כי נצר אינו חוסה תחת ההגנה של תקנת השוק, משום שלא התקיימו בו אף אחד מיסודותיה, וכך גם בל"ל אינו חוסה תחת הגנה זו.
ב"כ נצר טען, ויחד עימו טענו גם ב"כ בל"ל וב"כ שמחיוף, שתקנת השוק מתקיימת בענייננו גם לגבי נצר וגם לגבי בל"ל. ב"כ בל"ל הוסיף וטען, כי גם אם נצר אינו חוסה תחת הגנתה של תקנת השוק, הרי שבל"ל זכאי מכוחה להגנה עצמאית ונפרדת על המשכנתא שלו.
ב"כ לוי טען, שתקנת השוק אינה מתקיימת בענייננו, והסכים בכך עם ב"כ קונפינו.
ב"כ לשכת הרישום לא הביעו עמדה לעניין זה, והודיעו כי יכבדו כל החלטה של בית המשפט.
60. חייב אני להודות, שהנטייה הטבעית במקרים כאלו היא לנסות ולמצוא פתרון שמיטיב עם הכול במידת האפשר. דבר כזה אפשרי רק בדרך של הסכמה ופשרה. ואמנם, עשיתי מאמצים רבים לשם הגעה לפתרון מוסכם כזה. לזכות הצדדים יש לציין, שגם הם הקדישו לכך זמן, ואף השתתפו בהליך גישור על פי הצעתי. אלא שהדבר לא צלח.
במצב דברים זה, אין לנו אלא לפנות להוראות הדין. וכפי שקבע בית המשפט העליון בע"א 624/13 מורדכיוב נ' מינץ (4.8.14) ("מורדכיוב"), בפסקה ט"ו לפסק הדין, מה שמאפיין את דיני התחרות הקנייניים בכלל ואת תקנת השוק בפרט, הוא "העיקרון הבינרי הנוקשה", שאינו מותיר מקום לגמישות ולדרך של מיצוע. לכן, משנדרשת הכרעה בתביעה הקניינית, תהא זו הכרעה חד-ערכית, והמקרקעין יהיו לזה או לזה. המקום למיצוע יוותר למסגרת חלוקת האחריות בתביעות הכספיות.
61. אקדים ואומר, כי מסקנתי במקרה שבפניי היא, שגם נצר וגם בל"ל אינם יכולים ליהנות מהגנתה של תקנת השוק, ודין התביעה הקניינית של קונפינו להתקבל, כך שזכויות אביו המנוח ישובו על מכונן.
להלן אפרט את נימוקיי הכרעתי זו.
א. הסתמכות על הרישום
62. תקנת השוק שבסעיף 10 לחוק המקרקעין מאפשרת לרכוש זכויות במקרקעין על אף תקלה ושגיאה ברישום המקרקעין, כך שהרוכש יגבר על הבעלים האמיתי למרות הרישום הלא נכון, וזאת אך בזכות הסתמכותו של הרוכש על אותו רישום.
הטעם לדבר הוא "לבצר את אמינות הרישום בפנקסים" (ע"א 599/77 קורצפלד נ' אדלר (9.12.79) ("קורצפלד"); ע"א 2680/90 ס.מ. יצירה השקעות ופיתוח נ' מוזאפאר (10.4.95), בפסקה 15; ועניין מורדכיוב בפסקה י"ט).
ומדוע בחר המחוקק לתת כוח כה רב לרישום בפנקסי המקרקעין, על אף הסכנה של שגיאות שנפלו בו, לרבות עקב מעשי מרמה? התשובה היא, שהדבר דרוש כדי לאפשר לציבור להסתמך על המרשם, וכך להגביר את הוודאות בעסקאות מקרקעין ולעודד את המסחר במקרקעין (ע"א 767/11 להיגי נ' עזורי (27.8.13), בפסקה 15) ("להיגי").
מעמדו זה של המרשם משתלב אף עם הוראת סעיף 125(א) לחוק המקרקעין, הקובע שרישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתוכנו (וראו לעניין זה את שנפסק בעניין קורצפלד). ניתן להבין זאת גם בעקבות הרפורמה שנערכה בחוק המקרקעין לעומת ההסדר שקדם לו, כך שהמרשם במקרקעין מוסדרים הוא מרשם זכויות (Title registration) ולא מרשם עסקאות (Deed registration); לעניין זה ראו: ויסמן, דיני קניין – חלק כללי (1993), בעמ' 296-294, 309-307.