68. ב"כ נצר, שמחיוף ובל"ל הוסיפו וטענו, כי ההסתמכות של נצר ושל בל"ל הייתה כולה על פגם פנימי במרשם – משום שתעודת הזהות המזויפת היא חלק מהמרשם, מרגע שהצילום שלה הוגש ללשכת הרישום, בין במסגרת רישום הירושה, בין במסגרת רישום הערת האזהרה, ובין במסגרת רישום עסקת המכר והמשכנתא.
אין מחלוקת שצילומי תעודת זהות של "דוד קונפינו" הוגשו ללשכת הרישום במסגרת כל הבקשות הללו [ס' 5-4, 11-10 ו-14-13 ונספחים ב', ד', ה' לתצהיר הרשם, ועדותו בעמ' 1541-1540]. ואולם לא נצר ושמחיוף ולא בל"ל – אף אחד מהם לא עיין בצילומי תעודת הזהות בתיקים המצויים בלשכת הרישום, והדבר אף לא נטען. הם הסתמכו אך ורק על צילום או תעודה שהביא המתחזה למשרד לוי (לצורך רישום הירושה) או למשרד שפיצר-שמחיוף (לצורך החתימה על החוזה), ועל אישורי עורכי הדין שראו זאת במשרדיהם. אם נדייק, הרי שבשלב עשיית החוזה, ההסתמכות היחידה על המרשם יכלה להתייחס רק למה שכבר היה בו, כלומר רק לתיק הירושה. וכאמור, לא נצר ושמחיוף ולא בל"ל, לא עיינו בתיק הירושה. לכן, ככל שמדובר בהסתמכות על תעודת זהות מזויפת – הרי שמבחינה עובדתית לא הייתה כאן הסתמכות על הרישום בלשכת הרישום.
יתרה מכך, אין ממש בטענה זו גם מהבחינה המשפטית. הרישום שעליו יש להסתמך, ואשר עליו ראה המחוקק להגן במסגרת תקנת השוק, הוא "רישום הזכויות" (Title registration). כאשר נקבע בסעיף 125(א) לחוק המקרקעין כי "רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתוכנו" – תוכן הרישום הוא הזכויות הרשומות במרשם, מהן הזכויות ועל שם מי הן רשומות. תוכן ופרטים ולא מסמכים. לעניין זה ראו את שנפסק בעניין קורצפלד:
"עיון על ידי ראובן בשטר מכר שלפיו רכש המעביר שלו שמעון את הזכות ששמעון עומד להעביר לו, אין לראות בו עיון ברישום, מפני ששטר המכר אינו אלא אסמכתא לרישום בפנקס ואין הוא הרישום עצמו".
ואם כך בשטר המכר, קל וחומר בתעודת זהות. מרשם הזכויות הוא שעליו יש להסתמך. אם לא נאמר כך, אזי לא הייתה משמעות לפסיקה בעניין הפגמים הפנימיים לעומת הפגמים החיצוניים; שהרי תמיד נמצא צילום תעודת הזהות בתיקי לשכת הרישום, והכול ייחשב כפגם פנימי.
69. עוד טען ב"כ נצר, שהייתה הסתמכות על הרישום משום ש"המוכר" בחוזה הוא מי שבאמת היה רשום אז בלשכת הרישום כבעלי המקרקעין, "דוד קונפינו", גם אם רישום זה הושג במרמה (ברישום צו ירושה מזויף). "דוד קונפינו" עצמו, הוא ולא מיופה כוח שלו, הוא ולא אחר.
טוב היה לטענה זו שלא נטענה משנטענה.
"דוד קונפינו" לא היה "המוכר". אדם אחר, המתחזה, הוא זה שהיה "המוכר". אותו אדם אחר הוא שחתם על החוזה, והוא זה שקיבל את הכסף (באמצעות עורכת הדין שלו, לוי). אותו אדם התחזה ל"דוד קונפינו" והתיימר להיקרא בחוזה כ"דוד קונפינו" ולהזדהות כך בפני הכול.
דוד קונפינו האמיתי, לעומת זאת, הוא התובע בפנינו. והוא מעולם לא היה המוכר בחוזה, הוא לא זה שחתם עליו וקיבל את הכסף.