ג. התמורה
76. בשולי הדברים, ולמעלה מהנדרש, אתייחס גם למרכיב התמורה. לדידי, אין כל ספק שניתנה כאן תמורה מלאה ע"י נצר וע"י בל"ל. לכן, אילו הכול היה עומד על עניין זה בלבד, אזי הייתי בדעה שגם נצר וגם בל"ל זכאים ליהנות מההגנה של תקנת השוק.
נצר שילם תמורת המקרקעין את מלוא המחיר החוזי של 1,750,000 ₪; ובל"ל נתן את מלוא ההלוואה בסך 1,150,000 ₪ כנגד המשכנתא.
ב"כ קונפינו טענה, שהתמורה הייתה נמוכה ממחיר השוק, וביקשה לסמוך על חוו"ד שמאי שהוגשה מטעמה, שהמחיר הנכון היה 2,000,000 ₪. אין בכך ממש. ראשית, לא שוכנעתי מחוות דעתו של השמאי, והתרשמתי מחקירתו כי חוות הדעת הייתה מגמתית וסלקטיבית מבחינת תשתית העסקאות והמאפיינים שלהן. שנית ועיקר, גם מחיר נמוך ב-12.5% איננו שקול לתמורה בלתי-סבירה, שניתן לראותה כהיעדר תמורה. ושלישית, אפילו במישור תום הלב אין לראות בפער מחירים כזה, אילו אכן היה קיים, כנתון המעלה חשש או חשד בכשרות העסקה. ואמנם, גם קונפינו עצמו, שהיה נשיא בנק בארה"ב, הודה בעדותו שרק פער גדול מ-25% מעלה חשד בנסיבות כאלו [עמ' 181].
ד. מעמדו של קונפינו כיורש, ותום ליבו
77. בטרם אסכם את הדברים, אני רואה להתייחס לשתי טענות הגנה נוספות שהעלו ב"כ נצר ושמחיוף נגד התביעה הקניינית של קונפינו, והן שאלת מעמדו של קונפינו כיורש של המנוח ושאלת תום ליבו של קונפינו בקשר לעניין זה.
ראשית נטען, כי לא הוכח שדוד קונפינו התובע הוא אכן בנו של המנוח, משום שבצוואה האמריקאית לא צוינו מספרי זהות. שנית נטען, שקונפינו הטעה את בית המשפט לענייני משפחה פעמיים: תחילה, כאשר ביקש וקיבל צו קיום צוואה על יסוד הצוואה הישראלית, אף שידע שקיימת צוואה מאוחרת ומבטלת, היא הצוואה האמריקאית; ובהמשך לכך, כאשר הגיש בקשה לקיום הצוואה האמריקאית מבלי לציין שהייתה צוואה קודמת, הישראלית.
ב"כ נצר ושמחיוף טענו, כי די בטעמים אלו על מנת שבית משפט זה יבדוק כשאלה שבגררה את תוקפו של צו קיום הצוואה האמריקאית שניתן לתובע קונפינו בבית המשפט לענייני משפחה; וכי די בכך כדי לדחות את תביעתו משיקולים של חוסר תום לב דיוני.
דין הטענות להידחות.
לעניין זהותו של התובע, הרי שהתובע הצהיר והוכיח במידה מספקת שהוא בנו של המנוח, כך בס' 10 ו-18 ובנספחים כ"א-כ"ב לתצהירו; ודברים אלו לא הופרכו בחקירה הנגדית. התובע אף הסביר, ואני מאמין לו, כי מקובל בארה"ב, שאין נוקבים בצוואה במספר זהות או במספר דרכון של היורשים, כפי שנעשה בצוואה האמריקאית של המנוח.
לעומת זאת, מסכים אני עם ב"כ נצר ושמחיוף, שהתובע פעל שלא כהלכה מול בית המשפט לענייני משפחה. תחילה הגיש בקשה לצו קיום צוואה ביחס לצוואה הישראלית, למרות שידע באותה עת שיש צוואה אמריקאית מאוחרת המבטלת אותה, שהרי הוא כבר קיבל צו קיום של הצוואה האמריקאית בארה"ב ממש בסמוך לאחר מותו של אביו בשנת 2016 [ראו עדותו בעמ' 164-163]. מדובר במעשה שלא ייעשה, בין שהאחראי לכך הוא התובע עצמו ובין שהאחראית לכך היא עורכת-דינו. כל הניסיונות להסביר זאת הם ניסיונות שווא, וראוי היה להימנע מהם. גם בהמשך כשל התובע בבקשה שהגיש לקיום הצוואה האמריקאית, תוך שנמנע מלציין שהייתה קיימת צוואה קודמת. פגם זה הוא פגם "קל" יותר, משום שהצוואה הקודמת הייתה כבר בתיק וצו הקיום הקודם ניתן בגינה. הצו הקודם אף בוטל במסגרת צו הקיום המאוחר של הצוואה האמריקאית. ועדיין, כאשר מגישים בקשה לבית משפט, יש להגיש בקשה עם נתונים אמיתיים, ואין להסתיר פרטים שהיה על המבקש למלאם בבקשה.
ואולם על אף התנהלותו הפסולה הזו של התובע, אינני רואה מקום לבחון כאן כשאלה שבגררה את תוקפו של צו קיום הצוואה האמריקאית שניתן בבית המשפט לענייני משפחה.
מדובר בפסק דין תקף וחוקי של בית משפט ישראלי, שניתן בהליך חוקי ורגיל. התובע הוכרז כיורש הבלעדי של המנוח ביחס לרכושו בישראל בהתאם לצוואה האמריקאית, ולאחר שבתו של התובע ונכדתו של המנוח, אריאל, הסתלקה מחלקה בעיזבון המנוח בישראל כיורשת אחרי יורש, ובית המשפט הביא זאת בחשבון. לא הובאה בפניי כל טענה, ובוודאי לא ראיות, לטעות עובדתית או הליכית באותו פסק דין. לא הייתה גם כל מניעה שמי מהנתבעים או הצדדים השלישיים שבפניי יגישו לבית המשפט לענייני משפחה בקשה לביטול אותו צו קיום צוואה. לכן, אין לבחון עניין זה בפניי.
זאת ועוד, אף שהתובע כשל בהצהרת אמת בבית המשפט לענייני משפחה כאשר ביקש תחילה את קיום הצוואה הישראלית המבוטלת מבלי לציין את דבר ביטולה, וכאשר נמנע מלציין את דבר קיומה כאשר ביקש לקיים את הצוואה האמריקאית המאוחרת; ואף שגם בהליכים בבית משפט זה לא פעל התובע באופן הראוי ולא ביקש את תיקון התביעה בעקבות מתן הצו לקיום הצוואה האמריקאית, והדבר נעשה רק מיוזמת בית המשפט אגב דיון בבקשה אחרת – על אף כל אלו, אין בכך כדי להדוף את התביעה הקניינית של התובע, ולהביא לדחייתה. הביטוי להתנהלות פסולה זו צריך להיות בפסיקת ההוצאות, כפי שגם נעשה במסגרת החלטתי מיום 15.3.21 בעניין תיקון התביעה.