85. זאת ועוד, אין חולק שאף אחד מהמעורבים בפרשה לא ידע בפועל שצו הירושה מזויף או שהמתחזה איננו דוד קונפינו. כלומר, אין כל טענה לגרימה במודע ע"י מי מהם לנזק נושא התביעות הכספיות.
ואולם כדי לבחון מי מבין המעורבים התרשל באופן שאיפשר לעסקה להיעשות, וכך תרם ברשלנותו לנזק, עלינו לבחון את השאלות הבאות:
מי מהמעורבים יכול היה לזהות שצו הירושה מזויף, או יכול היה להבחין בקושי בעניין זה, ובכך יכול היה למנוע את רישום הירושה ורישום הזכויות על שם "דוד קונפינו" לבקשת המתחזה?
מי מהמעורבים יכול היה להבחין כי המתחזה איננו דוד קונפינו האמיתי, או כי עולים סימני שאלה בעניין זהותו של זה, ובכך יכול היה למנוע את עשיית העסקה?
להלן אתייחס לכל אחת מהשאלות הללו בנפרד, ואבחן את תרומתו של כל אחד מהמעורבים.
86. בנוסף לאמור לעיל, אתייחס בנפרד לטענות נוספות נגד קונפינו: טענות שאינן קשורות לתרומה לעצם עשיית העסקה אלא רק במישור של העמקת הנזק בציר הזמן; וטענות אחרות שכלל אינן קשורות לרשלנות ולנזק שנגרם לנצר אלא להתעשרות נטענת של קונפינו.
ב. רשלנות בקשר לצו הירושה המזויף ולרישום הירושה
87. אזכיר את שקבעתי כבר בפרק העובדתי: זיופו של צו הירושה ניכר מתוך המסמך עצמו; הנסיבות שקדמו להבאתו ולהצגתו של צו הירושה מעוררות חשד; ואף הגרסה שנתן המתחזה ללוי לעצם זכויותיו כיורש מעלה סימני שאלה.
להלן אבחן את הרשלנות של כל אחד מהמעורבים בשים לב לפקטורים האמורים.
88. לוי
בפתח הדברים אדגיש, כי עורך-דין אינו נדרש להיות בלש וחוקר, ואל לו להפגין ביחסיו עם הלקוח חוסר אמון וחשד אפריוריים [ע"א 8124/18 יורשי המנוח אלקנה ביישיץ נ' יעקב ז'רוט (4.8.20)]. ואולם מצד שני, אין לשכוח כי לעורך-דין שמטפל ברישום זכויות במקרקעין, יש חובת נאמנות וזהירות לא רק כלפי הלקוח, אלא גם כלפי לשכת הרישום וגם כלפי כולי עלמא [ע"א 3521/11 וגנר נ' עבדי (22.6.14)]. כלפי לשכת הרישום – משום שעורך-הדין מציג את הבקשה ומאמת עובדות, ולשכת הרישום נסמכת עליו. וכלפי כולי עלמא – משום שאם ירשמו זכויות שלא כדין, יגרום הדבר נזק לצדדים שלישיים, כפי שמדגים המקרה שבפנינו.
יתרה מכך, בענייננו נעשה רישום הזכויות לפי צו הירושה תוך כדי מו"מ בעסקת מכר מקרקעין ולצורך אותה עסקה. היה צד שלישי מסוים שהסתמך על אותה ירושה. הדברים אף נאמרו במפורש ע"י שמחיוף ללוי, כי תנאי מבחינתו לעשיית העסקה הוא, שלוי תקדים ותרשום בלשכת הרישום את זכויות היורש-המוכר. לכן, כאן הייתה ללוי גם חובה ספציפית כלפי הצד השני לעסקה, נצר, אף שהיה מיוצג ע"י שמחיוף, שלא להכשילו [רע"א 1103/09 חדד נ' כהן (3.3.09)].