89. לדידי, לוי הייתה חייבת לזהות שצו הירושה מזויף, וכן הייתה חייבת להיות ערה לבעייתיות הקשורה באותה ירושה נטענת, וזאת ממספר טעמים.
ראשית, הפגם במסמך עצמו. עמדתי על כך עוד בדיון העובדתי בסעיפים 33-31 לעיל. המסמך לא היה צו ירושה מקורי, אלא מסמך הנחזה להיות העתק מתאים למקור. הדבר היחידי שנחזה להיות בו "מקורי" הוא החותמת של "העתק מתאים למקור". המשמעות היא, שתשומת הלב של לוי הייתה חייבת להיות ממוקדת בראש ובראשונה בחותמת זו. אך הנה, כפי שתיארתי, הפגם שבחותמת זועק. יש חלל בלתי מוסבר במרכז החותמת. המשפט הכתוב חסר את המילה "נכון" או "נאמן", כאשר קיים רווח בגודל של מילה שלמה בין המילים "שהעתק זה" לבין המילים "ומתאים למקור". החוסר האמור ניכר לא רק מבחינה ויזואלית בשל אותו רווח גדול בין שתי מילים במשפט – אלא גם מהבחינה התחבירית-לשונית, בשל "ו' החיבור" הנסמכת למילה "ומתאים" והמעידה על כך שחסרה לפניה מילה מחוברת המשלימה את צמד המילים "נכון ומתאים" או "נאמן ומתאים".
כדי לגלות את הפגם הזועק הזה אין צורך בזכוכית מגדלת; כדי לשים לב אליו לא צריך להיות שרלוק הולמס; וכל טענותיו של ב"כ לוי ל"הלכות בלש וחוקר" אינן נותנות תשובה של ממש לעניין זה.
שנית, נסיבות הבאתו של צו הירושה ע"י הלקוח. גם לעניין זה התייחסתי בפרק העובדתי, בסעיפים 18 ו-29 לעיל. המתחזה לא הביא את צו הירושה בפגישה הראשונה עם לוי בנובמבר 2011, אך אמר לה שיש בידיו צו ירושה וביקש ממנה לטפל ברישום הירושה בלשכת הרישום. למרות זאת, ולמרות שלדבריה היא דרשה ממנו את הצו – הלקוח-המתחזה לא הביא ללוי את צו הירושה משך שלושה חודשים ומחצה מאז פגישתם הראשונה, ואף במשך חודש מאז שהתחיל מו"מ משפטי והוחלפו טיוטות חוזה. יתרה מכך, כאשר הביא המתחזה את צו הירושה לקראת 18.3.12, היה זה העתק מתאים למקור שנושא תאריך 12.3.12 – וזאת בסתירה לדבריו (כך מפי לוי), שכבר בנובמבר 2011 היה בידיו צו ירושה.
מקבץ נסיבות אלו היה צריך להעלות סימני שאלה ותהייה, אם לא סימני אזהרה, בעיניה של לוי. בנסיבות כאלו, היה עליה לברר את הדברים עם הלקוח. היה עליה לשאול אותו שאלות. היה עליה לבחון את צו הירושה בשבע עיניים, ואז בוודאי הייתה רואה את הפגם החיצוני הברור על פני הצו המזויף.
זאת ועוד, אף אם לא הייתה מגלה את הפגם האמור, הרי שבנסיבות אלה היה עליה להוסיף ולפנות לרשם הירושות ולהוציא בעצמה העתק מתאים למקור של צו הירושה, ואז לבטח הייתה מתגלה התרמית.
שלישית, הגרסה שנתן המתחזה ללוי לעניין זכויותיו כיורש. המתחזה בא למשרדה של לוי בנובמבר 2011 באומרו שהוא יורש יחיד של אביו, מבלי שהביא עימו את צו הירושה. בנסיבות כאלו צריכה הייתה לוי לשאול אותו מעט על משפחתו, ולו כדי לסייע לו – שהרי אם מדובר בירושה לפי דין, חשוב לדעת האם אימו הייתה בחיים כאשר אביו נפטר, והאם היו לו אחים או אחיות באותה עת. אלא שלוי לא שאלה את המתחזה דבר וחצי דבר על משפחתו. קבעתי זאת בס' 36 לעיל, לאחר שסקרתי את הגרסה המזגזגת של לוי בעניין זה.
90. על אף כל הסימנים המחשידים והנסיבות הבעייתיות דלעיל –לא עשתה לוי דבר וחצי דבר כדי לוודא שמדובר בצו ירושה אותנטי, תקין וכשר.
לוי הגישה ללשכת הרישום את הבקשה לרישום הזכויות במקרקעין על שם המתחזה כ"דוד קונפינו" לפי צו הירושה המזויף מבלי שווידאה את אמיתותו. בכך התרשלה כלפי לשכת הרישום, וגרמה ללשכה לרשום את המקרקעין על שם "דוד קונפינו" שלא כדין. מדובר כמובן בתרומתה של לוי לתוצאה הקשה, ואולם אין בכך לשלול מתרומתה של לשכת הרישום, עליה אעמוד בהמשך.
לוי התעלמה מאורות האזהרה שהיו לנגד עיניה כאמור לעיל, ונמנעה מלדווח על כך לשמחיוף, ולמצער להעביר לו את צו הירושה. בכך התרשלה לוי כלפי נצר ושמחיוף, כצד שכנגד בעסקה וכעורך-דינו, אשר הסתמכו על תום ליבה ועל תקינות פעולתה. בכך מנעה לוי מנצר ומשמחיוף את האפשרות לזהות בעצמם שמדובר בצו ירושה מזויף. אך כמובן, כמו ביחס ללשכת הרישום, כך גם ביחס לנצר ולשמחיוף – אין ברשלנותה זו של לוי כדי לשלול מתרומתם האפשרית של נצר ושמחיוף לתוצאה הקשה, תרומה שתיבחן בהמשך.