114. בשקלול כל האמור לעיל, הגעתי למסקנה כי חלוקת האחריות בין שלושת הגורמים צריכה להיות כדלקמן: לוי 60%, לשכת הרישום 30%, ושמחיוף 10%.
ו. הנזק, הקטנת הנזק, וחישובי הסעד הכספי
115. נצר רכש את המקרקעין ושילם את מלוא תמורתם החוזית. כן שילם בגין העסקה שכ"ט עו"ד לשמחיוף, דמי תיווך למתווך, ותשלום לשמאי עבור המשכנתא לבל"ל. עוד שילם נצר את מס הרכישה בגין העסקה. לעומת זאת, מס שבח והיטלי השבחה ופיתוח שולמו ע"י המוכר-המתחזה ולא ע"י נצר, אף ששולמו מתוך כספי התמורה שהעביר נצר לחשבון הנאמנות של לוי עבור המוכר-המתחזה.
כעת, עם ביטול עסקת המכר בשל התרמית, ועם השבת רישום המקרקעין על שם הבעלים המקורי, המנוח הנרי קונפינו, איבד נצר את כל התשלומים ששילם כאמור. אלו הם הנזקים שסבל בעקבות ביטול העסקה.
116. הודעת צד ג' נקבה מלכתחילה בסכום נזק גבוה ביותר של 4,276,296 ₪ ללא פירוט החישוב. בסעיף 80 לפסק דיני זה תיארתי את התהפוכות והצמצומים בעניין זה שחלו עם התקדמות ההליך, הן מבחינת היקף ושיעור הנזקים הנתבעים והן מבחינת אופן השערוך שלהם.
בסופו של דבר, העמיד ב"כ נצר בסיכומיו את נזקיו הנתבעים של נצר על סך של 2,364,977 ₪ נכון ליום 2.12.21. סכום זה מבוסס על ארבעה מרכיבים: התמורה החוזית בסך 1,750,000 ₪ (600,000 ₪ מיום 4.4.12 ו-1,150,000 ₪ מיום 1.7.12); שכ"ט שמחיוף בסך 12,180 ₪ (מיום 19.4.12); דמי התיווך בסך 26,000 ₪ (מיום 11.4.12); ותשלום לשמאי בל"ל בסך 600 ₪ (מיום 11.4.12). אופן השערוך שהוצע ע"י ב"כ נצר היה הצמדה כחוק וריבית שקלית.
117. ב"כ כל הצדדים השלישיים לא חלקו על עצם המרכיבים והסכומים שפירט ב"כ נצר בסיכומיו כהוצאות שנצר הוציא לצורך העסקה ושהם בגדר נזקיו: התמורה החוזית, שכ"ט שמחיוף, דמי תיווך, והתשלום לשמאי.
המחלוקת הכספית התייחסה אך ורק לאופן השערוך, כאשר לגישתם של ב"כ הצדדים השלישיים יש לפסוק הפרשי הצמדה וריבית צמודה, ולא הפרשי הצמדה בתוספת ריבית שקלית.
118. במחלוקת זו שנפלה בין הצדדים – הדין הוא עם הצדדים השלישיים.
אינני צריך להתחבט אפילו בשאלה של גבולות הסמכות לפסוק ריבית שקלית בנוסף על הפרשי הצמדה, ומהם השיקולים המצדיקים זאת. כך משום שב"ב נצר לא הציג בפניי כל שיקול של ממש מדוע נכון ומוצדק להפיל על הצדדים השלישיים סנקציה כזו, שהיא סנקציה עונשית של ממש.
כל ההסדר המגולם בחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 ובתקנות פסיקת ריבית והצמדה (קביעת שיעור הריבית ודרך חישובה), התשס"ג-2003, הוא הסדר שמשקף מתן ערך ריאלי לכסף וביטוי למחיר הכסף על ציר הזמן. וההסדר החוקי האמור מאפשר להשיג זאת במספר דרכים שונות, ע"י קביעת מספר מנגנוני שערוך שונים זה מזה.
מנגנון שערוך אחד הוא מנגנון שקלי נומינלי שבצדו ריבית שקלית, המבוססת על תשואה שקלית יומית ממוצעת של מק"מ בבורסה. מנגנון שערוך שני הוא מנגנון הצמדה למדד שבצדו ריבית צמודה, שאז הריבית מבוססת על שיעורי ריבית באג"ח סחירות וצמודות מדד. ומנגנון שערוך שלישי הוא מנגנון הצמדה למט"ח בצירוף ריבית מט"ח, שמבוססת על ריבית הליבור.
מדובר אפוא בשלושה מנגנונים נפרדים זה מזה, כאשר בכל אחד ואחד מהם מבוססת הריבית על עיקרון שונה, שהולם את המתכונת של אותו מנגנון. ממילא ברור מדוע אין לערב מין בשאינו מינו, שהרי כל מנגנון והגיונו הכלכלי עמו.
דא עקא, שב"כ נצר ביקש ליהנות משני העולמות. מצד אחד הוא עתר לקבל הצמדה למדד, ומצד שני הוא עתר להוסיף לכך את הריבית השקלית, כלומר את הריבית הגבוהה שמבוססת על מנגנון בסיסי של היעדר הצמדה. כפי שציינתי, לא ניתנו לכך כל טעם והצדקה, ויש לדחות זאת.
המשמעות היא, כי יש לחשב ולשערך את ארבעת ראשי הנזק המוסכמים לפי הפרשי הצמדה וריבית צמודה, וכך אעשה בסוף פרק זה.