21. אסכם ואומר, כי עדותה של לוי אינה מהימנה עליי. ריבוי הגרסאות שלה, הסתירות הפנימיות, הסתירות לראיות חיצוניות, והפרכת עדותה בחקירה הנגדית – כל אלו אינם מאפשרים לסמוך על עדותה. יש והדברים ייזקפו לחובתה. לעיתים ניתן יהיה להיעזר בעדותה (בזהירות המתחייבת) ביחסים שבין צדדים אחרים לתיק, ככל שהדבר דרוש. אך בכל מקרה אינני נכון לקבוע כל ממצא לזכותה של לוי על יסוד עדותה היחידה, וזאת בהיותה בעלת דין שיש לה עניין בדבר.
לאור האמור לעיל, קשה לקבוע כממצא פוזיטיבי מה הציג המתחזה ללוי בפגישה הראשונה במשרדה, לעומת מה שהציג בפניה בהמשך הדרך.
יחד עם זאת ניתן לקבוע חד-משמעית, שהמתחזה לא הציג בפני לוי בפגישה הראשונה כל צו ירושה בכל מתכונת שהיא.
יתרה מכך, ניתן לקבוע בבירור כממצא מה לא הציג מעולם המתחזה בפניה של לוי, ומה לא היה בידיה מעולם: בכל שלב שהוא לא הוצג בפני לוי ולא היה בידיה כל מסמך הנחזה כצו ירושה מקורי (להבדיל ממסמך הנחזה כהעתק מתאים למקור של צו כאמור); ובכל עת שהיא לא הוצג בפני לוי ולא היה בידיה כל מסמך הנחזה כתעודת זהות "מקורית" מפלסטיק (להבדיל ממסמך הנחזה להיות צילום של תעודה כזאת).
22. בטרם אעבור ל"צד השני" בעסקה אבקש לציין עוד נתון אחד לגבי לוי, שהיא עצמה העידה עליו והוא אינו במחלוקת.
בעת הרלבנטית לעסקה הייתה לוי עו"ד חדשה ובלתי-מנוסה עם ותק של שנתיים בלבד [בעמ' 846]. היא לא עשתה חוזי מקרקעין בהתמחות, אף שהמשרד בו עבדה עסק בתחום; והייתה זו העסקה הראשונה שלה כעו"ד שכללה מכר מקרקעין מירושה [בעמ' 906].
23. במעמד הפגישה הראשונה ביקש המתחזה מלוי שתאתר עבורו קונה פוטנציאלי. במענה לכך, קישרה לוי בין המתחזה למתווך שלומי לחמי ("המתווך") [ראו בס' 9 לתצהיר לוי; עמ' 869-868 בחקירתה; ס' 3 לתצהיר לחמי; עמ' 1572 בחקירתו].
24. נצר הוא אזרח ישראלי והיה עו"ד צעיר בעת הרלבנטית. תחילה הוסמך כעו"ד בישראל (לאחר התמחות במשרד עו"ד מן המשובחים שבהם), מיד לאחר מכן עבר לארה"ב ללימודים מתקדמים, קיבל תואר דוקטור, ואף הוסמך שם כעו"ד. בראשית שנת 2012 התגורר נצר עם משפחתו הצעירה בחוף המערבי בארה"ב, ועבד שם במשרד עו"ד גדול [ס' 6-4 ו-11 לתצהירו; וכן עדותו, בעמ' 589, 657, 708].
בשלב זה חיפש נצר לקנות מגרש ולבנות בית בישראל באזור בו מצויים המקרקעין. הוא ביקש מאביו, אורי נצר ("נצר-האב") שהתגורר בישראל, לסייע לו בכך [ס' 8 לתצהיר נצר; ס' 6 לתצהיר נצר-האב]. נצר-האב הוא איש חינוך, ועבד בעבר כמנהל מחלקת החינוך במועצה האזורית גן רווה [ס' 4 לתצהיר נצר-האב].
במהלך תקופת החיפושים, ולבקשת נצר, יצר נצר-האב קשר עם המתווך. המתווך הציע לנצר-האב מספר נכסים, ובהם המקרקעין. לאחר שנצר-האב ראה את המקרקעין וערך בדיקות ביחס למגרש, למיקומו ולתכניות החלות עליו [ס' 15-10 לתצהירו], הביע נצר רצון לרכוש את המקרקעין [ס' 23 לתצהיר נצר].
או אז התקיימה במשרדה של לוי פגישה משולשת בהשתתפות לוי, המתווך, ונצר-האב. המוכר המיועד, הוא המתחזה, לא השתתף בפגישה, וגם נצר עצמו לא השתתף בה. אך הנה באותה פגישה הוסכם על מחיר הרכישה, 1,750,000 ₪ [ס' 11 לתצהיר לוי; ס' 16 לתצהיר נצר-האב; ס' 23 לתצהיר נצר].