ב. שנית, גם אם נניח כי בעת שהגישה פייזר את הבקשה הפגומה להארכת תקופת פטנט 1, יצרה בחוסר תום לב מעין "מצג שווא" כי פטנט 2 אינו מתפרש על הוויאגרה ודומותיה – וכאמור איני סבור כי זה המצב – עדיין אין בכך כדי לשלול מפייזר מיניה וביה את זכות הקניין הרוחני שיש לה בפטנט 2. לשם המחשת העניין, נניח כי אדם טוען במסגרת בקשה לפטור מאגרת תביעה כי אין ברשותו רכוש. בהמשך מתברר בהליך אחר כי יש בבעלותו דירה שרשומה על שמו במרשם המקרקעין. האם אותו אדם מושתק מלטעון נגד פולש כי הדירה בבעלותו, הואיל ובהליך משפטי אחר טען כי אין לו רכוש? כמובן, יש הבדל בין דוגמא זו לקביעת בית המשפט המחוזי, אך יש בהן גם מן הדמיון. הדוגמא ממחישה כי השתק שיפוטי הוא כלי דיוני או ראייתי, שניתן להשתמש בו במקרה המתאים בעת בחינת טענות עובדתיות מסוימות. שונה המצב אצלנו. אין מחלוקת כי בקשת פייזר למתן פטנט 2 אושרה, והפטנט נרשם בפנקס. בית המשפט המחוזי אף היה נכון להניח שלא נפל כל פגם בפטנט 2 כשלעצמו, למשל מבחינת חידוש או התקדמות המצאתית, וכי אוניפארם הפרה אותו. בנסיבות אלה, אין הצדקה לתוצאה חריגה כגון קביעה כי בכל זאת פייזר מנועה מלממש את זכויותיה הרשומות. התוצאות של חוסר תום הלב בעת הבקשה להאריך את פטנט 1, ככל שהיה כזה, אינן במישור של מניעת פייזר מלטעון להפרת פטנט 2, שבשלב זה אנו מניחים כי הוא ניתן כדין, אלא במישור הנוגע לפטנט 1, דהיינו אי הארכתו תוך חיוב פייזר בהוצאות ההליך. יתכן אף שאם היה מוכח חוסר תום לב או ניצול לרעה של הליכי הארכת פטנט 1, ניתן היה להגיש נגד פייזר תובענה כספית מכוח דיני ההתעשרות הבלתי הוגנת או הפרת דיני התחרות (ראו לאחרונה ע"א 2167/16 Sanofi נ' אוניפארם בע"מ [פורסם בנבו] (12.7.2021), מפי המשנה לנשיאה (בדימ') ח' מלצר וחבריי, השופטת ע' ברון והשופט ג' קרא, אף על פי שחברי אותו הרכב נחלקו בעניין אחר – זהות הגורם שיש להוכיח את הטעייתו והקשר הסיבתי הרלוונטי). העיקר כעת הוא בכך שאם נפל פגם בהתנהלות פייזר – הוא מתייחס לפטנט 1, ולא לפטנט 2, ובכל מקרה אין במקרה זה בסיס לשלול את זכויותיה של פייזר בפטנט 2.
מזווית אחרת, ניתן לראות בהכרעת בית המשפט המחוזי משום יישום העקרון של "שימוש לרעה בפטנט". לפי עקרון זה, שפותח בפסיקה בארצות הברית באמצע המאה הקודמת, אם בעל פטנט משתמש לרעה בזכותו כדי למנוע תחרות באופן בלתי הוגן – הוא מנוע מלתבוע את זכויותיו מכוח הפטנט (Morton Salt Co. v. G. S. Suppiger Co., 314 U.S. 488, 493 (1942); Katherine E. White, A Rule for Determining When Patent Misuse Should be Applied, 11 FORDHAM INTELL. PROP. MEDIA & ENT. L.J. 671 (2001)). בארצות הברית הטענה כי בעל פטנט השתמש בו לרעה אפשרית במקרים שבהם נוצל הפטנט לשם הפרה של דיני ההגבלים העסקיים, או שבעל הפטנט ניצלו כדי לכפות על בעלי רשיונות שימוש בפטנט תניות נוספות במסגרת ההסכם. כך למשל דרישה לרכישת מוצרים נוספים כתנאי למתן הרשיון, תניית איסור תחרות עם בעל הפטנט ביחס למוצרים שונים, או נסיון "להאריך" את תוקף הפטנט כלפי בעל הרשיון במסגרת החוזה ביניהם (ראו הסקירה וההפניות אצל עופר טור-סיני אמצאות עוקבות בדיני פטנטים 333-331 (2017)). יוער כי ישנם דיונים בארצות הברית ביחס לשאלה האם הדוקטרינה ראויה, ככל שהיא חורגת מדיני ההגבלים העסקיים, וכיצד יש לשרטט את גבולותיה (ראו למשל Mark A. Lemley, The Economic Irrationality of the Patent Misuse Doctrine, 78 CAL. L. REV. 1599 (1990)).