8. נוכח כל אלה, נראה כי עורכי הדין היו הצד הנגדי לחברה בהסכמי 2009 ומשאין חולק שמשנת 2006 ועובר לכריתת ההסכמים שימשו יועצים משפטיים ו/או מייצגים של החברה בקשר עם זכויותיה במקרקעין (סעיף 7 לסיכומי עורכי הדין), ובהתקשרותם עם החברה בהסכמי 2009 שמו עצמם בניגוד עניינים, בניגוד לכלל 14 לכללי האתיקה של לשכת עורכי הדין. יצוין, כי ניגוד העניינים נבחן על פי תנאי ההסכם והוראותיו.
כך, בהתאם להוראות סעיף 3 להסכם למתן שירותים, עורכי הדין היו אמורים לברר ולקבוע את היקף זכויות החברה ממנו נגזרו זכויותיהם. בהתאם להוראות סעיף 5 להסכם, עורכי הדין אמורים היו לנהל משא ומתן עם בעלי זכויות נוספים במקרקעין ("הדיירים"), כאשר הם רשאים להתקשר עם בעל זכויות במקרקעין ביחס לחלקם במקרקעין (על פי התמורה שנקבעה בהסכם) אף אם בעתיד החברה לא תסכים להתקשר עם אותו בעל זכויות במקרקעין ביחס ליתרת חלקה במקרקעין.
על אלה יש להוסיף, כי על פי הוראות סעיף 6 להסכם זכאים היו עורכי הדין לקבל החזר הוצאות בצירוף הצמדה מהתשלום הראשון שתקבל החברה בגין מכירת זכויותיה במקרקעין, מבלי שסכום ההוצאות הוגבל. דהיינו, יכול היה להיווצר מצב שתמורת מכירת זכויות החברה במקרקעין כלל לא הייתה מכסה את ה"הוצאות" שגרמו עורכי הדין.
9. נראה כי בסיכומיהם ניסו עורכי הדין למעט מטענת ניגוד העניינים המהותית של הנתבעות (כאילו מדובר בהרחבת חזית אסורה וכך גם נטען בסיכומי נתבעת 6 (סעיפים 4 – 6, 38 - 49 לסיכומים) אלא שטענה זו אינה מקובלת עליי. עורכי הדין שמו יהבם על כלל 9 לכללי האתיקה, אולם על זכותו של עורך דין לקבוע את שכר הטרחה כאחוז מסוים מהעניין, אין חולק, וממילא לא היה צורך בטענות עורכי הדין לעניין זה. למען הסר ספק, אוסיף כי נוכח האמור לעיל ובהתחשב בתוכן הסכמי 2009, מקובלת עליי טענת התובעות לפיה הסכמי 2009 אינם הסכמי שכר טרחת עורכי דין, אלא הסכמים מסחריים בין החברה לבין עורכי דינה בעניין הזכויות במקרקעין, שעה שעורכי הדין אמורים היו לייצגה בעניין זה. בהקשר זה יפים הדברים שנקבעו בע"א 6181/93 עו"ד עמנואל סולומונוב ואח' נ' משה שרבני (פורסם בנבו) (להלן: "עניין שרבני"), אשר נקבעו ביחס לאיסור שחל על עורכי דין לעסוק בתיווך וטובים הם גם לענייננו. כך נקבע (שם, פסקה 11 לפסק הדין של כבוד השופטת ט' שטרסברג – כהן):
"...אין צורך להכביר מילים על טיבו של מקצוע עריכת דין, ועל חשיבות השמירה על יחסי אמון ונאמנות ברמה גבוהה ביותר. אמון זה תלוי ברמה האתית הגבוהה של המקצוע. מעורבות מסחרית אישית של עורך דין בעסקאות שבהן הוא מטפל בעבור לקוחו, עד כדי הפיכת צד לאותן עיסקאות, או טיפול בעיסקה שלא במעמד של נותן שירותים משפטיים אלא במעמד של מתווך, עלולים להביא לניגוד עניינים בין תפקידו של עורך הדין כמייצג לקוח, לבין האינטרס האישי של עורך הדין ולפגוע ביוקרת המקצוע ואמינותו...".