טענת הנתבעים לפיה אין ללמוד מהאמור בעניין שרבני על ענייננו, מאחר ושם דובר בעיסוק בתיווך שהיה אסור על עורכי הדין, אינה מקובלת עליי. לצורך ענייננו, ומהטעמים שפורטו בעניין שרבני, אין להבחין בין תיווך לבין ייזום, זה גם זה אינם בגדר שירותי עריכת דין ומשפט, וככל שעורך דין מבקש להתקשר בעסקה בה ישמש יזם, אין הוא יכול לשמש במקביל כעורך דין ומייצג של הצד השני לעסקת הייזום, בשל ניגוד העניינים המובנה בעסקה כזאת.
10. באשר לביטול ההסכם, קבע כבוד השופט י' טירקל (שם, פיסקה 3):
"ראוי לציין, כי אי החוקיות הפוסלת הסכם זה היא בעיני חמורה ביותר, שיקול דעתו המקצועי של עורך דין הפועל בעיסקה כמתווך וכעורך דין כאחד עלול להיות מוטה עקב העניין שיש לו בהצלחתה של עיסקת התיווך. יש לחשוש כי הציפייה לדמי תיווך תעוור את "עיניו המשפטיות" מראות נכוחה. נאמר כי בחוזה בטל לפי סעיף 30 מן הראוי ליתן משקל גם לסוג הפסלות ולדרגת אי החוקיות או למידת הפגיעה בתקנת הציבור. כאשר אי החוקיות היא חמורה, החוזה כולו נגוע ובטל"...הוא הדין כאן".
בסופו של דבר הגיעו כל השופטים לתוצאה אופרטיבית אחידה, אולם בניגוד לעקרון העיפרון הכחול בו נקטה כבוד השופטת שטרסברג כהן שמצאה לנכון לבטל רק את החלק בהסכם הנגוע באי חוקיות (הוראות ההסכם הנוגעות לפעילות המשפטית נותרו בתוקפן), כבוד השופט טירקל מצא לנכון לבטל את כל ההסכם, ולזכות את עורכי הדין בשכר ראוי מכוח הוראות סעיף 46 לחוק החוזים ודיני עשיית עושר ולא במשפט.
נראה לי כי אם כך באשר לניגוד העניינים הגלום בהסכם תיווך שבין עורך דין ללקוחו, כך הוא גם ביחס לעסקת יזמות, בו למעשה מותיר עורך הדין את לקוחו חסר ייצוג כאשר הוא עצמו עומד מולו כבעל עניין. ביטוי לכך, ניתן למצוא בענייננו, בו מנסים עורכי הדין ל"היאחז" בניסיונה ובכישוריה של רוית, אלא שאפילו כך (ואיני סבור כך), עורכי הדין הותירו את החברה ללא ייצוג משפטי אפקטיבי (בשל ניגוד העניינים), שעה שהחברה הייתה אמורה להתקשר בהסכם מהותי וחשוב ביותר עבורה מבחינה כלכלית לגבי הנכס היחיד ולמצער העיקרי בו החזיקה.
11. ועוד. בת"א (ת"א) 2272/04 עמנואל (דוד) בר ואח' נ' מנחם פרנקל עו"ד (פורסם בנבו) התייחס בית המשפט (כבוד השופטת ד"ר דרורה פלפל, סגנית נשיא) לניגוד עניינים בין עו"ד לבין לקוחו, וכך נקבע:
"תקנה 14 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו – 1986, שכותרתה "ניגוד אינטרסים" קובעת:
...
בענייננו, אין ספק שלנתבע היה עניין אישי מובהק בעסקת המכר עם התובעים; במצב זה, חלה עליו חובת נאמנות כפולה ומכופלת כלפיהם. כמו כן, פער הכוחות, הנובע מהידע המקצועי העודף של הנתבע כעו"ד, מצדיק את המסקנה לפיה הסכמת התובעים אינה משנה דבר ביחס לחובתו, ואינה מאפשרת לו לנהוג ולפעול במצב של ניגוד עניינים".