סטולר טוענים כי חיובי פסק הבוררות נכון להיום מסתכמים "בסך דמיוני העולה על 17 מיליון".
10. בקשת הביטול
סטולר עותרים לבטל את פסק הבוררות המוגדר על ידם כ"פסק שרירותי היוצר עיוות צדק מהותי והרסני" המסתכם בערכי היום ב 17 מיליון ₪, מחמת הסיבות המצטברות הבאות:
א. הבורר אבי זמיר, בהיותו "נמנה עם צוות המשרד" של המגשר גבריאלי, היה צריך לסרב למינוי.
נטען שהיה על הבורר זמיר "להימנע ביוזמתו מלהיזקק לסכסוך בין הצדדים" משסכומי החיוב בפסק הבוררות שניתן על ידו מושתתים על שני הסכמי גישור ש"נרקחו במעטפת משרדו של המגשר עו"ד עמוס גבריאלי" שהבורר זמיר נמנה על צוות משרדו. נטען כי בשני הסדרי הגישור "הוכשר מתווה" לתביעת לוסטיגמן ש"ספק אם כב' הבורר יכול היה לסטות מהמתווה שהכתיב לו ככל הנראה שותפו".
הודגש כי הבורר זמיר "נדרש היה להדיר עצמו מהליך הבוררות עם היוודע לו כי תביעת המשיבים נשענת על הליכי גישור שהתקיימו (ואף במקביל דאז) אצל עו"ד גבריאלי" מיוזמתו מטעמי מניעות, מחמת נגיעה אישית עקיפה של משרדו, ולו מחמת מראית פני הצדק.
כן נטען לאי מתן גילוי מלא הן ביחס להסדרי הגישור שערך גבריאלי והן משניתן לו להבין כי הליך הגישור עם לוסטיגמן כבר הסתיים עת אלו נוהלו במקביל.
ב. הבורר חרג מסמכותו - עילת ביטול לפי סעיפים 24(3) ו-24(4) לחוק הבוררות.
הבורר חייב גם את אשר סטולר, שאין חולק שאינו צד להסכמים, על פי "מודל האחריות האישית" ובכך זקף לחובתו את "עוון" אביו, שעה ש"מודל זה לא נטען במפורש על ידי התובעים והצדדים",
ג. הבורר שמחוייב היה לפסוק לפי הדין, לא עשה כן - עילת ביטול לפי סעיף 24(7) לחוק הבוררות. בהקשר זה נטען כי הבורר התעלם מהקביעות החלוטות שבפסק דינו של כבוד השופט וינוגרד, הן ביחס להיקף ידיעתה של לוסטיגמן אודות כוונת הקסטודיה להגיש תביעה, הן ביחס לקביעה כי זכאותה של הקסטודיה לתמורה מתואמת תקום רק עם סיום הליך הבינוי של שלב ב', וזה טרם החל. חיוב השיפוי נעדר בסיס בדין.
עוד נטען כי ההתעלמות מהדין מתבטאת גם בכך שהוטלה על סטולר חובת שיפוי באין פסק דין חלוט, וגם בכך שקבע שיפוי מלא, בלא שהבורר מצא לנכון לזקוף לחובת לוסטיגמן אשם תורם;
ד. הבורר לא הכריע בעניין שנמסר להכרעתו - עילת ביטול לפי סעיף 24(5) לחוק הבוררות.
נטען כי הבורר לא הכריע באותו החלק של התביעה שכנגד שהגישו סטולר, המתייחס לשירותי הבניה לשתי דירות, לגביהם נדרשו "השבה ופיצוי בגין המחדל" שבאי העמדתם, אלא הסתפק בהערה לפיה "די בכך שלוסטיגמן חתמה על ההסכם עם מנרב תוך שמירת זכותם של אשר ואורנת לקבלת שירותי הבניה".
ה. הבורר חייב את סטולר לשפות את לוסטיגמן, בנוסף לסך של 13.5 מיליון ₪ ששילמה לקסטודיה, גם בסכום דמיוני של 8.7 מיליון ₪ בגין החזר הוצאות, שעה שהחיוב בגין החזר הוצאות בהן נשאה לוסטיגמן נטול סמכות בהיותו חורג מסעיף השיפוי, מה גם שהסכום לעיל לא הוכח, והמדובר בסכום "לא סביר בצורה קיצונית", וכי "אין ולו ערכאת שיפוטית אחת שהייתה פוסקת סכום הוצאות דמיוני שכזה". ואם לא די בכך הוסיף הבורר על חיוב ההוצאות לעיל גם חיוב נוסף של "כ-4 מיליון ₪" בגין הוצאות לוסטיגמן בהליך הבוררות.
נטען בהקשר זה כי "הפסק, החורג מכל אמת מידה ועל פניו עומד בבחינת השחתת מידות וחוסר תקנה", ומשכך דינו להתבטל משהוא נוגד את תקנת הציבור.
ו. כן מלינים סטולר על היזקקות הבורר להסדר גישור בכר שהינו "הסכם למראית עין" שחוקיותו מוטלת בספק, ולא בכדי לא אושר ע"י גבריאלי. בעוד שלפי הסדר גישור-בכר, לוסטיגמן היא שמפצה את בכר, קובע הבורר, ככל הנראה התוך הסתמכות על "ראיות חיצוניות" כי בכר שילם ללוסטיגמן 10 מיליון ₪ אותם מסכימה לוסטיגמן לקזז מחיוב סטולר.
ז. פסק הבוררות מכשיר "תחבולה בדמות פשרה בלתי חוקית 'בסיבוב שני'" תוך התעלמות מניסיון קנוניה דומה שניסו לוסטיגמן והקסטודיה לבצע בהליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי בירושלים ואשר סוכל ע"י כבוד השופט וינוגרד.
נוכח "העוול זועק וההכרעה מעוותת" מבוקש לבטל את פסק הבורר, לחלופין לתקנו, ולחילופי חילופין להחזירו לבורר על מנת שישלמו לפי הדין.