11. תשובת לוסטיגמן
לוסטיגמן טוענת כי מדובר בבקשת ביטול "מקוממת וחסרת תום לב באופן קיצוני"; "נטולת כל יסוד"; שאינה יכולה "להידחק" לגדרה של עילת ביטול. ואלו הם עיקרי תשובתה:
א. הטענה לפיה גילו סטולר רק בדיעבד כי הגישור בין לוסטיגמן לקסטודיה התנהל בפני המגשר גבריאלי, היא כוזבת ומטעה, עת לא זו בלבד שידעה, אלא שאף הוזמנה ליטול בה חלק וסירבה, אף אישרה מפורשות כי היא לא רואה בכך ניגוד עניינים; הפנייה לבורר זמיר הייתה משותפת, וסטולר היו מודעים היטב לעובדות לגביהן הם טוענים כיום ניגוד עניינים. הם מנועים ומושתקים להעלות כל טענה ביחס למניעות הבורר.
ב. טענת סטולר בדבר מניעות וניגוד עניינים ראויה להידחות גם מהסיבה שהועלתה רק אחרי ארבע שנים, בשיהוי קיצוני, לאחר שהליך הבוררות תם ונשלם ולאחר שכבר ניתן פסק הבוררות;
ג. גם בגוף הבקשה אין מאום. אין קשר בין בוררות זמיר לבין הליכי הגישור שהתנהלו בפני גבריאלי "שלא עסקו במערכת היחסים בין לוסטיגמן לקבוצת סטולר ולא נבחנה בהם השאלה, שניצבה בבסיס הבוררות ונבחנה במסגרתה לראשונה, בדבר החבות של קבוצת סטולר לשפות את לוסטיגמן בגין החיוב כלפי הקסטודיה".
הטענה לפי סעיף שמירת הזכויות שבהסכמי הגישור, הוא שיצר את התשתית לחיוב סטולר, היא "מגוחכת ממש" שכן מדובר בסעיפים סטנדרטיים.
הניסיון להציג את כבוד הבורר זמיר, שופט בדימוס מוערך ורב ניסיון, "כמי שהיה כבול להסכמי הגישור אינה ברורה". גם אם תביעת לוסטיגמן הייתה נדחית - הסכמי הגישור היו נותרים בעינם;
ד. יש לדחות את הטענה שעניינה בפסיקה בניגוד לדין, שכן לא זו בלבד שהטענות בהקשר זה הן ערעוריות ואינן עולות כדי עילת ביטול, אלא שהן גם לא נכונות לגופן, משהבורר זמיר פסק בהלימה לדין. באשר לפרשנות ההיגד "פסק דין חלוט" שבסעיף השיפוי - אין הבדל, בהקשר למעשה בית דין, בין פסק דין המבוסס על הכרעה עניינית לבין פסק דין הנותן תוקף להסכמת הצדדים; הבורר זמיר לא קבע שלוסטיגמן ידעה אודות תביעת הקסטודיה, והתייחסותו לכך נעשתה רק באמרת אגב, ובכל מקרה רמת הידיעה שלה לא הייתה כשל ידיעת סטולר; הבורר גם לא התעלם מפסק דינו של כבוד השופט וינוגרד, אלא הניח כי הגעה לפשרה טרם הגיע מועד ההתחשבנות הינה רצויה;
ה. לטענה לפיה חרג הבורר מסמכותו עת חייב את אשר סטולר אישית, משיבה לוסטיגמן כי טענה בבוררות בהרחבה לחיובו האישי מכוח היותו נושא משרה, וסטולר התייחסו לכך בסיכומיהם, מה גם שהוכחה מעורבותו האישית של אשר סטולר בכריתת המערכת ההסכמית;
ו. לטענת סטולר בדבר הימנעות הבורר מהכרעה בתביעה שכנגד שהגיש המתייחסת להפרת ההסכם בכל הנוגע למתן שירותי בניה לבניית שתי דירות, משיבה לוסטיגמן שדי בכך שהבורר קבע שהזכות לקבלת שירותי בניה "היא חלק מהמערכת ההסכמית, חלק מהתמורה בחוזה המניות" ושלוסטיגמן לא מתנערת מחיובה זה;
ז. לוסטיגמן יוצאת נגד טענת סטולר לפיה נוגד פסק הבוררות, בעיקר בסכומי ההוצאות ושכר הטרחה שפסק, את תקנת הציבור. נטען שאין בעובדה שנפסק סכום גבוה כדי להפוך את הפסק ככזה הנוגד את תקנת הציבור; הסכומים שנפסקו משקפים, לאחר בחינת הראיות, הוצאות שהוצאו בפועל; סטולר מטעים את בית המשפט בכך שהם מערבבים בין החבות בשיפוי בגין הוצאות לוסטיגמן במסגרת תביעת הקסטודיה לבין הוצאות שכר הטרחה במסגרת הבוררות;
ח. לטענת סטולר בהקשר לקביעה כי בכר כי שילם 10 מיליון ₪ ללוסטיגמן משיבה לוסטיגמן כי"הוצגו הראיות כי זו משמעות ההסכם". עוד הוסבר כי "גם אם נניח כי לא זה המצב לא ברור כיצד הדבר משרת את קבוצת סטולר" שהרי הסכום הופחת מחיוב סטולר והקטינו.
בכל מקרה נטען שגם אם נפל פגם בהליך הבוררות, אין בכך כדי להביא לביטול פסק הבוררות, באין עיוות דין.