על פסק הדין הוגש הערעור שלפנינו.
טענות הצדדים בערעור
6. הבנק גורס כי ההחלטה לדחות את בקשת המשיב לפתוח חשבון בנק הייתה סבירה בנסיבות העניין, לנוכח התנהלותו האלימה כלפי נציגי הסניף, וכי לא ניתן לקבל מצב שבו בנק יהיה מחויב לנהל חשבון בנק עבור אדם המהלך אימים על עובדי הבנק ויוצר אצלם חשש ממשי לחייהם. בתוך כך, טוען הבנק כי עדותו של קצין הביטחון הארצי אינה עדות שמיעה, כי אם עדות המבוססת ברובה על עובדות הידועות לו מידיעה אישית. לחלופין, נטען כי מדובר בעדות הנכנסת תחת תחולת החריג הקבוע בסעיף 9 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות ) ("עדות על אמרה שנאמרה בשעה שנעשה, לפי הטענה, מעשה עבירה, או בסמוך לפניו או לאחריו, והאמרה נוגעת במישרין לעובדה השייכת לענין, תהא קבילה אם אמר אותה אדם שהוא עצמו עד במשפט"), באשר עניינה באמירות שנמסרו לקצין הביטחון הארצי באופן ישיר על ידי עובדי הסניף ומנהלו, בסמוך לאירועי האלימות הנטענים, ולאור מעורבותו האישית בטיפול באירועים הללו מתוקף תפקידו. כן טוען הבנק כי בית המשפט קמא לא נתן משקל ראוי לחששות עובדי הסניף מפני המשיב, אשר הן אלו אשר הניאו אותם מהגשת תצהיר מטעם הבנק או ממתן עדות בנדון, והובילו את הבנק לנקיטת מספר פעולות לשמירה על ביטחונם, כגון הצבת שמירה בסניף ודרישה לביקור צוות יס"מ באופן תכוף. כמו כן, מדגיש הבנק כי המשיב הודה בעדותו כי נעצר על ידי משטרת ישראל בגין האירועים הנטענים מיום 26.7.2019 (בפרוטוקול הדיון מיום 22.3.2021, עמ' 6 ש' 15-13), וטוען כי יש במעצרו זה כדי ללמד על מהימנות גרסת הבנק באשר להשתלשלות האירועים הנטענת. זאת ועוד, לעמדת הבנק שגה בית המשפט קמא משלא ייחס משקל רב יותר להליך שהתנהל מול בנק הפועלים, ולקביעות שנקבעו בו. במסגרת הליך זה תוארה התנהלות כוחנית הדומה לזו הנטענת על ידי הבנק, ונדחתה תביעת המשיב נגד בנק הפועלים. עוד נטען כי בית המשפט קמא התעלם מקביעתו מיום 9.1.2020 (במסגרת הבקשה למתן סעד זמני) לפיה "עניין האיומים שהושמעו לא הוכחש על ידי [המשיב] שיכול היה להגיש תצהיר משלים נוכח טענות הבנק", תצהיר שלא הוגש גם לאחר החלטה זו. בהתחשב בכל אלה, ובשים לב לפסיקות בית משפט זה, לפיהן מבחן העזר לבחינת סבירות החלטת הבנק הוא מבחן הסבירות מהמשפט המינהלי – סירובו של הבנק לפתוח למשיב חשבון בנק הוא סביר.
7. המשיב מצידו סומך ידיו על פסק דינו של בית המשפט קמא, טוען כי סירובו של הבנק לאפשר לו לפתוח חשבון עובר ושב היה בלתי סביר בנסיבות העניין, וכופר בטענה כי נהג באלימות כלפי פקידי הבנק. המשיב עומד על כך שעדותו של קצין הביטחון הארצי ביחס לאירוע הנטען מיום 26.7.2019 היא עדות מפי שמועה, וככזו אינה קבילה בהליך העיקרי, שכן קצין הביטחון האזורי הוא שנכח באירוע האמור, ולא קצין הביטחון הארצי, ומטעם זה גם לא ניתן לקבל את הטענה כי חל בענייננו סעיף 9 לפקודת הראיות. מעבר לכך, טוען המשיב כי לא ניתן להסתמך אף על יתר מרכיבי עדותו של קצין הביטחון הארצי, שכן הלה לא ידע לפרט מתי תחקר את פקידי הסניף ומדוע לא ערך כל מסמך בכתב ביחס לעדויותיהם שנגבו על ידו. כן נטען כי פרט לעדותו של קצין הביטחון הארצי, לא הובאו כל ראיות המוכיחות את הטענות כלפי המשיב. לעניין זה מציין המשיב כי לא הוכח קשר סיבתי בין הטענה כי נהג באלימות כלפי עובדי הסניף לבין ההחלטה להציב שומר מחוץ לסניף, וכי לא ניתן להקיש מההליך מול בנק הפועלים להליך דנן, שכן כל מקרה לגופו. עוד מבהיר המשיב, כי בקשתו למתן סעד זמני נדחתה אך מהטעם שהסעד שנתבקש בה (להורות על פתיחת חשבון הבנק עד להכרעה בתביעה) זהה לסעד שנתבע במסגרת התביעה העיקרית, ולא מפני שבית המשפט קמא אימץ את גרסת הבנק להשתלשלות האירועים. על כל פנים, לדברי המשיב, לא ניתן לאמץ קביעות שניתנו במסגרת החלטת ביניים – דהיינו, הכרעה בבקשה למתן סעד זמני, אל תוך ההליך העיקרי.