11. אשר לשאלה אם מיכל חליפי שנמכר ללקוח נותר בבעלות התובעת, גב' בילסקי אישרה כי אין הסכם בנושא וכי מדובר בנוהג מקובל (עמוד 37 שורות 28-32). מלבד עדותה בנושא, אין כל ראיה שתתמוך בטיעון זה.
מכל מקום, גם על פי עדותה, המיכלים הם "עיוורים" ויכולים לעבור מחברה לחברה, בעוד שהצ'יפ הוא הנכס המשמעותי (עמוד 37 שורות 26 -27; ר' גם בעמוד 38, שורות 1- 2).
כלומר, גם אם היה מוכח שימוש במיכלים של התובעת, העיקר אינו במיכל שנלקח, אלא בצ'יפ שמורכב עליו. המיכל עצמו יכול שיהיה רכוש של התובעת, אך אין מדובר במוצר שעניינו סוד מסחרי.
12. לא הוכח שהנתבעים עשו שימוש דווקא בצ'יפים שהתובעת פיתחה. גב' בילסקי אישרה שקיימים צ'יפים כמוצרי מדף וכי למדפסות שהנתבעת מוכרת, יש צ'יפים תחליפיים לפחות ממועד הקמתה (עמוד 38 שורות 18 – 20). מכאן, שלא הוכח שהנתבעים עשו שימוש דווקא בצ'יפים של התובעת.
לכך נוסיף כי על פי עדות הנתבע, ניתן לעשות שימוש בצ'יפים של התובעת, "אם יש לך את התוכנת צריבה, ולנו אין" (עמוד 60 שורה 4).
13. במהלך חקירתה הנגדית, גב' בילסקי הציגה "פלאייר" של הנתבעת (ת/1), שלשיטתה תומך בטענה כי הנתבעים פעלו לפגוע בתובעת (עמוד 38 שורות 23 – 28).
במסמך שהוצג נרשם:
"לקראת הצטיידות במתכלים לשנה החדשה
היזהרו מפיתויים והוזלות!!
אנו מודיעים לקהל לקוחותינו:
חברת וידאו אלקטריק בע"מ תומכת אך ורק
במתכלים חליפיים של חברת ויויד אינק בע"מ
ודיו מקורי מבית היצרן (ניתן להשיג אצלנו)
שימוש בדיו אחר מהמומלץ הנו באחריות הלקוח !!!"
לא הוכח שהפניה נעשתה רק ללקוחות התובעת. ממילא, אין חולק כי לתובעת ולנתבעת היו לקוחות משותפים, על רקע פעילותן בעבר. כך שבכל מקרה, כלל לא ברור שפניה ללקוחות של התובעת, על רקע הפעילות המשותפת, כאשר אין כל הסכמה לגבי "חלוקת הלקוחות" בין הצדדים, מהווה פעולה בניגוד לדין.
מעבר לכך, אין כל אזכור של התובעת במסמך שהוצג. כך שגם מבחינה זו, אין בו להוות ראיה לניסיונות של מי מהנתבעים לפגוע דווקא בתובעת (בניגוד לניסיון להרחיב את היקף פעילותם).
14. כאמור, בין התובעת ובין הנתבע לא נחתם חוזה עבודה, ממילא אין תניית הגבלת עיסוק או אי תחרות בין הצדדים.
נזכיר כי גם כאשר נחתמת תניית אי תחרות, בית הדין בוחן את נסיבות ההעסקה ואת מהות העיסוק של המעסיק והעיסוק החדש של העובד ולא בכל מקרה יינתן לתנייה זו תוקף.
בעניין זה נפסק בע"ע (ארצי) 2912-1-10 מן - ספיר ספרינט בע"מ [פורסם בנבו] (14.11.2011):
"כידוע, הלכת צ'ק פוינט הגדירה מחדש את איזון האינטרסים בכל הנוגע לאפשרות להגביל עיסוקו של עובד לאחר סיום עבודתו, בכך שקבעה נקודת מוצא חדשה. נקודת המוצא הינה כי לא יינתן תוקף לתניה חוזית המגבילה את עיסוקו של עובד, אלא אם יעמוד המעסיק בנטל ויוכיח כי התניה מגנה על "אינטרס לגיטימי" שלו (כן ראו את ע"א 6601/96 AES Systems Inc. נ. סער, פ"ד נד(3) 850 (2000)). היה ויוכיח המעסיק "אינטרס לגיטימי" – לא די בכך, ועל בית הדין לבחון את סבירות התניה בהתאם למבחנים שהיו מקובלים בעבר (דוגמת משך זמן ההגבלה, היקפה, התחום הגיאוגרפי עליו היא חלה). 22. בהלכת צ'ק פוינט ניתנו ארבע דוגמאות ל"אינטרס לגיטימי" - קיומו של "סוד מסחרי"; הכשרה מיוחדת; תמורה מיוחדת; וחובות תום הלב והאמון - כאשר הודגש כי אין זו רשימה סגורה (ראו גם בע"ע 15/99 דיירקס מערכות רפואיות בע"מ – אבנר ספקטור, מיום 21.4.2005; להלן – עניין דיירקס). בפסיקה שלאחר מכן, ובפרט בהלכת גירית, הושם דגש על חובות תום הלב בהקשר זה, והובהרו על ידי השופטת (כתוארה אז) נילי ארד הדברים הבאים: "בית דין זה ובית המשפט העליון בהלכתו הפסוקה, כמו גם מלומדי משפט בכתביהם, עמדו על ייחודו של חוזה העבודה כחוזה יחס מתמשך, על כך שההתייחסות אל חוזה העבודה היא כאל חוזה לשיתוף פעולה המושתת על יחסי אמון ועל חובת הנאמנות החלה על הצדדים לו... יש לתת משקל הולם לשיקולים של אמון, הגינות, תום לב ומסחר הוגן. הפרת חובות אלה על ידי הנתבעים, יש בה משום פגיעה ממשית באינטרס הציבורי ובתקנת הציבור שאין להתירה. באשר, תקנת הציבור היא שלא יהפוך העובד ל"סוס טרויאני" אשר בא בחצריו של מעסיקו ויצא ממנו ונתח בידו". עוד הובהר, כי חובות תום הלב והאמון – החלות גם לאחר סיום יחסי העבודה - יש בהן כדי להוות בסיס להטלת הגבלת עיסוק במקרים המצדיקים זאת, גם ללא תניה חוזית מפורשת (הלכת צ'ק פוינט; ע"ע 62/08 דוד לבל – חברת הדקה ה – 90 בע"מ, [פורסם בנבו] מיום 27.12.2009; להלן – עניין לבל; כן ראו, בפסיקה מוקדמת יותר, את דב"ע נג/3-17 טוני טועמה – טכנו גומי ליסיצקי בע"מ, פד"ע כה 227 [פורסם בנבו] (1992))."