משמע , אם סבר צד כי מעשהו או מחדלו של צד שכנגד לחוזה, עולה כדי הפרת ההתחייבויות המנויות בחוזה- זכאי הצד לחוזה, הרואה עצמו נפגע, לבטל את החוזה.
דרכי ביטול החוזה בשל הפרתו מותוות בסימן ב' לחוק: החוק מבחין בין ביטול החוזה כאשר מדובר בהפרה יסודית כהגדרתה בסעיף 6, לבין ביטולו בעקבות הפרה לא-יסודית. כאשר בהפרה יסודית מדובר, זכאי הנפגע לבטל את החוזה לאלתר, אך זאת בתנאי שההודעה נמסרה תוך זמן סביר לאחר שנודע לנפגע על ההפרה. הייתה ההפרה לא יסודית, זכאי הנפגע לבטל את החוזה, רק לאחר שנתן למפר תחילה ארכה לקיומו של החוזה.
צד לחוזה יכול לבטלו גם אם טרם הופר על ידי הצד השני, אם גילה צד לחוזה את דעתו, שלא יקיימו או שנסתבר מנסיבות העניין שלא יוכל או לא ירצה לקיימו, זכאי הצד השני לבטל את החוזה גם לפני המועד שנקבע לקיום החוזה (סעיף 17 לחוק). ברי כי גם לעניין זה שרירה וקיימת ההבחנה בדבר דרכי הביטול, בין הפרה יסודית להפרה לא-יסודית.
עילת ההטעיה מעוגנת בסעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי ) והגדרתה הממצה , היא הצהרה טרום חוזית כוזבת. משכך, על בית המשפט לאתר את אותן אמרות טרום חוזיות כוזבות אשר יכולות להוות בסיס להטעיה, כדי להוות הטעיה, צריכה האמרה הכוזבת להתייחס לנתון עובדתי, או משפטי בעבר או הקיים בהווה. יודגש שרק הצהרה כוזבת שנעשתה לפני כריתת החוזה יכולה לאשש טענת הטעיה, בעוד אמרה כוזבת שנעשתה לאחר כריתת החוזה תחשב כהפרת חובת תום הלב.
בנוסף לאמור, ראוי לציין את הוראת סעיף 14(ד) לחוק החוזים [חלק כללי] , הקובעת ש"טעות שאינה אלא בכדאיות העסקה", לא תחשב כטעות חוזית שתזכה את המבקש בסעד הביטול (גם לצורך סעיף 15). מקום שהטעות היא רק בכדאיות העסקה, לא יוכל המבקש להסתמך על טעותו לשם ביטול החוזה.
על בית המשפט אפוא להבדיל בין מצבים, שבהם צד לחוזה זכאי לבטל את החוזה בשל פגם בכריתתו, לבין מצבים בהם צד סבור שהוא זכאי לבטל את החוזה, אך למעשה לא קמה לו זכות כזאת. במצב הראשון עדיין יש לתת את הדעת ולשאול, האם הפגם הנטען בא בגדר הסיכון שנטל על עצמו הצד המבקש ביטול החוזה, ואילו במצב האחרון, הצד המבטל יחשב כצד שהפר את החוזה.
הפרשנות למונח "טעות בכדאיות העסקה" היא קשה וסבוכה, ונקבע שטעות בכדאיות העסקה מתייחסת לטעות בערך העסקה, לשוויה המסחרי או הכלכלי היחסי (בג"ץ 221/86 אליעזר כנפי נ' בית הדין הארצי לעבודה). כיום המבחן השולט בפסיקה שלפיו ייקבע האם מדובר בטעות בכדאיות העסקה, הוא "מבחן הסיכון". לפי "מבחן הסיכון" טעות בכדאיות העסקה היא טעות הבאה בגדרי הסיכון שנטל על עצמו צד לחוזה, בין במפורש ובין מכללא.