בית משפט השלום בתל אביב – יפו
ת"א 37765-01-16 מיהר ביואנרגיה ישראל בע"מ ואח' נ' הנסיך מפעל ליצור טחינה בע"מ ואח'
לפני כבוד השופט בכיר אהוד שוורץ
התובעת/נתבעת שכנגד :
מיהר ביואנרגיה ישראל בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד איתמר טורס
נגד
הנתבעת/תובעת שכנגד:
נתבע שכנגד 2
הנסיך מפעל ליצור טחינה בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד גל ספקטור
מיכה הררי – בפש"ר
בעצמו וע"י ב"כ עו"ד איתמר טורס
פסק דין
כללי
מהות התביעה המקורית הינה כספית-חוזית בסך של 1,705,178 ש"ח כנגד הנתבעת, בגין טענה להפרה יסודית מתמשכת של ההסכם בין הצדדים.
מהות התביעה שכנגד הינה כספית-חוזית בסך של 800,000 ש"ח, עניינה פגם בכריתת החוזה שנגרם על ידי הנתבעים שכנגד, ודרישה להשבת כספים שהועברו לנתבעת 1 , שבבעלות וניהול הנתבע 2.
רקע
מטרת ההתקשרות בין הצדדים הייתה הקמת תחנות כוח לייצור חשמל באמצעות דלק ביומאסי.
התובעת- מיהר ביואנרגיה בע"מ, הינה חברה פרטית שעיסוקה בתחום האנרגיה המתחדשת, ומומחיותה ייצור דלק ביומאסי מעץ האשל, זוהי טכנולוגיה בלעדית וחדשנית, התובעת אף רשמה על כך פטנט. בעליה ומנהלה היחיד הוא מר מיכה הררי, בעל ידע וניסיון רב בתחום שהינו גם הנתבע שכנגד 2.
הנתבעת- הנסיך מפעל לייצור טחינה בע"מ, הינה חברה פרטית שעיסוקה הוא בייצור ושיווק טחינה. הבעלים והמנהל של הנתבעת הוא מר עפיף טנוס, איש עסקים במשך שנים רבות.
בין הררי לטנוס שררו יחסי ידידות של שנים רבות, נטען שבזכות היחסים הטובים, הררי הציע לטנוס להיכנס איתו כשותף במיזם בתחום האנרגיה הביומאסית. וכך ולאחר שנים בעולם הטחינה, החליט טנוס להשקיע כספים במיזם בתחום שונה לגמרי.
ביום 12.07.2011 התקשרו הצדדים בהסכם "מזכר הבנות", להקמת תחנות כוח ביומאסיות בישראל, שתפעלנה מדלק המיוצר מאשלים. במסגרת ההסכם הוסכם כי הצדדים יקימו חברה משותפת, בשם "הרנוס", שתפעל לקידום הפרויקט המשותף, כאשר 49% ממניותיה תהיינה בבעלות התובעת, ו51% ממניותיה תהיינה בבעלות הנתבעת. ביום 21.08.2011 התאגדה החברה המשותפת בשם חברת "הרנוס ביואנרגיה בע"מ" על פי המתואר לעיל.
ביום 29.04.2013 נחתם בין הצדדים הסכם "תוספת למזכר הבנות" שמטרותיו העיקריות, הארכת תוקפו של מזכר ההבנות, ועריכת מספר שינויים בו כדי להתאים אותו למצב הדברים העדכני.
ביום 11.02.2014 הודיעה הנתבעת לתובעת שאין בכוונתה להמשיך בהתקשרות החוזית ולעמוד בהתחייבויות הנובעות ממנה. ביום 02.03.2015 התפרסמה החלטת רשות החשמל, שטרפדה למעשה את סיכויי היתכנות הפרויקט, וכן ביום 25.03.2015 התקבלה החלטת הוועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז צפון, שדחתה את הבקשה והתוכנית להקמת תחנת הכח, ב 17.9.14 , התוכנית נדחתה ע"י הועדה המקומית .
טענות הצדדים
לטענת התובעת , ביום 11.02.2014 פנתה הנתבעת באמצעות מר טנוס, אל התובעת, והודיעה לה, כי בכוונתה לחדול מביצוע התשלומים, החלים עליה לפי המוסכם, תוך שנימוקה היה ש"אין לה כסף". התובעת מדגישה שאי ביצוע התשלומים המגיעים לה מכוח ההסכמים, לא זו בלבד שמהווה הפרה בוטה שלהם, אלא גם גרמה לנזקים כספיים כבדים, ומנע ממנה את קידום המטרה המשותפת שלשמה נכרת ההסכם. אי ביצוע התשלומים, קרי הפרת חוזה, גרם לקריסת המיזם ולהחלטה לסיים את הפרויקט. לטענת התובעת, הנתבעת הפרה את ההסכמים, עת לא שילמה לתובעת את הסכומים המגיעים לה. זאת ועוד, מלבד אי ביצוע התשלומים, גרמה הנתבעת לתובעת נזקים כספיים ניכרים, כאשר כל עבודתה וכל העלויות שנשאה בהן היו לשווא. לטענתה, מכוח ההסכם והתוספת מגיע לה 280,000 ש"ח בצירוף מע"מ עבור הטיפול בתחנת הכח נווה איתן, כמו כן, מגיע לה 1,126,125 ש"ח בצירוף מע"מ, עבור הטיפול בשלוש תחנות כוח נוספות. בנוסף הנתבעת גם הפרה את ההתחייבות כלפי חברת "זיתי זהב", לענין רכישת שתילי אשלים, כך הצטבר חוב נוסף לחובתה, בסך של 273,780 ש"ח בצירוף מע"מ, בנוסף להתחייבויות שונות לנושים שונים בסך 24,473 ש"ח.
לטענת התובעת, הנתבעת במעשיה הפרה באופן בוטה ויסודי את ההסכמים שנכרתו. משכך ובהתאם לסעיף 3 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), זכאית התובעת לאכיפת ההסכמים- דהיינו חיוב הנתבעת בתשלום מלוא התמורה ו/או החזר הוצאות המגיעים לתובעת.
ביום 02.03.2015 התפרסמה החלטת רשות החשמל, לפיה נקבע תעריף לייצור חשמל מדלק ביומאסי, שהינו נמוך משמעותית מהתעריף שעליו דובר והתבסס המיזם , מה שהפך אותו לבלתי כדאי כלכלית. לטענתה של התובעת, מדובר בהחלטה שגויה שבקשה לשנותה, אולם הנתבעת הודיעה מכבר, שהיא לא תפעל ולא תתרום בכל דרך שהיא לשינוי ההחלטה- דבר שעומד בסתירה לחוזה המחייב שיתוף פעולה להגשמת מטרותיו, ובניגוד לחובת תום הלב הכללית. בכך למעשה הנתבעת התנערה סופית ובאופן מוחלט, מכל אחריות ביחס לפרויקט ולהסכמים עם התובעת.
בהיעדר שיתוף פעולה, ובהיעדר המימון המובטח אותו היה על הנתבעת לספק מכוח ההסכם, לא נותרה לתובעת ברירה, ובישיבת דירקטוריון של חברת הרנוס, הוחלט לוותר על הפרויקט.
לטענת התובעת, חלוקת העבודה בין הצדדים הייתה ברורה. אחריותה של התובעת הייתה טיפול בהקמת פרויקט תחנות הכוח, בעוד אחריותה של הנתבעת להעביר את המימון הנדרש.
לטענת התובעת, הצדדים התנהלו תחילה על פי ההסכם, כאשר התובעת משקיעה מאמצים ומשאבים רבים לקידום הפרויקט, והנתבעת מצידה דאגה למימון ושילמה לתובעת עבור שירותיה. בין היתר, אחריותה של התובעת הייתה לטפל בהליכי קבלת הרשיון עבור תחנות הכוח. לטענתה, הליך זה כרוך בעבודה רבה ומייגעת שלא ניתן להשלימה ללא הכישורים, הידע, והמימון- עלות ההליך עשוי להגיע לסך של 2,000,000 ש"ח. כמו כן, היה על התובעת לאתר את השטחים המתאימים, לנהל משא ומתן, לערוך הסכמים, לעבוד מול הרשויות השונות, ועוד שורה ארוכה של דרישות ומטלות. התובעת טוענת שלאורך כל הדרך, היא עמדה בכל התחייבויותיה, והשקיעה זמן ומאמץ רב לשם קידום הפרויקט, אולם מנגד, לא ניתן ליחס התנהלות דומה לנתבעת.
לאחר שהנתבעת החליטה להפר את החוזה, פנתה אליה התובעת מספר רב של פעמים, במגוון של הצעות במטרה לפתור את המחלוקת. ברם הנתבעת לא הסכימה לשתף פעולה ולאורך כל הדרך, התעלמה מהניסיונות להסדר, ולמרות כל המאמצים, מסרבת לשלם לתובעת את המגיע לה. בכל זמן זה התובעת המשיכה לעמול ולפעול לקידום המיזם, בעוד הנתבעת מתנערת מהתחייבויותיה, ולא מספקת את המימון הנדרש.
התובעת מבקשת שבית המשפט יורה על אכיפת ההסכם בין הצדדים, על כל תנאיו. לפיכך לטענתה על הנתבעת לשלם לה, ובגין יתרות חוב בקשר לתחנת נווה איתן ,טיפול ברישיון מותנה עבור 3 תחנות נוספות , יתרת חוב לספקית ייחורי האשלים- זיתי זהב, וכן תשלומי הוצאות נוספים , ובסך כולל של 1,705,178 ש"ח (כולל מע"מ) בתוספת הפרשי הצמדה וריבית.
בסיכומיה התובעת מדגישה שהנתבעת גרמה להפרה יסודית של מזכר ההבנות, והסכם התוספת, תוך סתירה מוחלטת של העקרון לפיו "חוזים יש לקיים". הדין הוא ששעה שאדם חותם על הסכם שלא בלחץ או בנסיבות פסולות, חזקה עליו שהבין את תוכן המסמך ושקיבל על עצמו את ההתחייבויות המוטלות עליו מכוח ההסכם. נטען כי בעדותו מר טנוס הודה כי חתם על ההסכמים ברצונו החופשי, וכזכור מר טנוס הוא איש עסקים, בעל ניסיון של עשרות שנים, כך שהטענה שהוא הלך אחרי מר הררי בעיניים עצומות משוללת יסוד. לא זו אף זו, הוכח בחקירה כי ברשות מר טנוס כל המידע הדרוש. התובעת מפנה לעמוד 66 לפרוטוקול החקירה שם מר טנוס העיד על עצמו כי הוא: "יודע הכל מ א עד ת", וכי היתה לו את השליטה על כל המידע שהיה בידי הרנוס.
התובעת סבורה, שטענות הנתבעת הינן בגדר, טעות בכדאיות העסקה, שאין בה לתת לנתבעת את היכולת להפר את החוזה, ולהמנע מלשלם את אשר התחייבה. הנתבעת הפרה את ההסכם בשל קושי כלכלי ותו לא. כך למשל הודה מר טנוס בסעיף 30 לתצהירו, כי הסיבה היחידה להצדקת הפרת ההסכם הינה כי "לא נותר לי כסף להשקיע בפרויקט". בהתאם לדין ולהלכה הפסוקה טעות בכדאיות העסקה אשר הובילה את הנתבעת להודיה כי אין לה כסף, לא תקים עילה שבדין לטעון לביטול החוזה.
נטען כי לא ניתן לבטל חוזה בשל העובדה, שאחד הצדדים לא העריך נכונה את הקצאת הסיכונים שבבסיס ההתקשרות, טעות בכדאיות העסקה הינה טעות מסחרית או כלכלית גרידא, והיא לא תחשב בגדר טעות המאפשרת ביטול חוזה. משראתה הנתבעת שהיו עיכובים בפרויקט ושהרווחים התעכבו, ביקשה למשוך ידיה מההסכם.
התובעת טוענת שהחלטת הועדה המחוזית בקשר לפרויקט , ולפיה אין היתכנות לפרויקט, התקבלה רק ביום 25.03.2015, כלומר כ-13 חודשים לאחר הודעת הפסקת המימון המהווה הפרה, ומשכך, אינה יכולה להכשיר הודעת הנתבעת בדיעבד, וכי עולה לכל היותר כדי טעות בכדאיות העסקה. משכך נטען כי התובעת הפרה את ההסכם תוך ביטולו שלא כדין, אך בשל היעדר כדאיות עסקית מטעמה.
לטענת הנתבעת, התובעת ובעליה הנתבע שכנגד 2, הציגה את עצמה כמומחית הפועלת בתחום הביואנרגיה מזה שנים רבות. התובעת הציגה בפני הנתבעת את פעילותה, לכאורה, לשם קידום מיזם הקמת תחנת הכוח הביומאסית, שתפיק את הדלק מעצי אשל. התובעת הסבירה לנתבעת, שבמסגרת קידום המיזם היא צריכה למצוא שותף פיננסי שיעניק לה את מקורות המימון ההתחלתיים, עד הקמת תחנת הכוח. בעלי התובעת שהכיר את בעלי הנתבעת, ראה בו כשותף מתאים ופנה אליו בהצעה להיכנס כמשקיע וכשותף פיננסי בחברה משותפת שתוקם לקידום המיזם. הנתבעת טוענת שרוח ההצעה הייתה חברית, וכניסתה למיזם הייתה החלטה שנבעה מתוך האמונה, שניתן יהיה ללכת אחרי מר הררי, בעיניים עצומות, כשהוא לוקח על עצמו את האחריות לקידום הפן המקצועי של המיזם.
לטענת הנתבעת, הוצג בפניה מצג השווא, לפיו מדובר במיזם עם פוטנציאל להשאת רווחים נכבדים, והוצג בפניה המצג השקרי לפיו השלבים הראשוניים של המיזם כבר הושלמו, באשר הגופים הרלוונטיים כבר בקיאים בפרטי המיזם, ושכל התנאים הדורשים, אישור קרובים לקבלת אישור. כל האמור לעיל התברר כמצג שווא, אחד מיני רבים, שניתנו על ידי מר הררי. הנתבעת מביאה דוגמא למצגי השווא של התובעת, במזכר ההבנות שם הצהירה התובעת כי "הואיל וקיימת כבר רגולציה המאפשרת לממן תחנות כוח ביומאסיות... וצפוי שרשות החשמל תאשר בקרוב..."- הצהרה אשר לכל הפחות אינה מדויקת.
הנתבעת טוענת שבמזכר ההבנות נקבעה חלוקת התפקידים בין הצדדים. שם נקבע שהנתבעת תהא שותפה פיננסית בלבד, ותשא ב75% מהעלויות, והתובעת באמצעות מר הררי תישא אך בחלק של 25% מהעלויות, תוך שהיא תהיה האחראית הבלעדית להובלת הפן התפעולי והמקצועי של המיזם. הנתבעת טוענת בהקשר זה, כי במשך כל תקופת ההתקשרות, התובעת לא השקיעה את ההון העצמי, שהתחייבה להשקיע, תוך שהיא נהנית בו בזמן מיד חופשית בהשקעת סכומי עתק, שהועברו על ידי הנתבעת, מבלי שנדרשת לדווח על אופן השקעתם. לטענת הנתבעת, התובעת לא עמדה בהתחייבויותיה הן מבחינה פיננסית והן מבחינה מקצועית ניהולית.
הנתבעת טוענת שבתקופת הזמן עד 08.01.2012 לא הצליחה התובעת לקבל את האישורים הנדרשים, ומשכך הוסכם להאריך את תוקף מזכר ההבנות, תוך התאמתו למצב העובדתי המעודכן. הנתבעת מבקשת להדגיש שהתוספת להסכם, התמקדה אך ורק בקידום הקמת תחנת הכוח בנווה איתן. הנתבעת מדגישה שהיא חתמה על התוספת לאור מצגיה המטעים של התובעת בדבר היתכנות המיזם לכדי מימוש, ומתוך הבנה כי הצדדים מסכימים שעד להשלמת תחנת הכוח בנווה איתן, לא תהיה כל התקדמות, הדורשת השקעת כספים בתחנות כוח נוספות או באפיקים אחרים. הנתבעת תטען כי אלמלא ההסכמה על כך, שתקודם אך ורק תחנת הכוח בנווה איתן, הנתבעת לא הייתה מתקשרת בתוספת למזכר.
לטענת הנתבעת, בדיעבד התברר לה , כי כלל לא הייתה תכנית מתאר מתאימה להקמת תחנת הכוח בשטח המיועד בנווה איתן, ומאחר שהמיזם לא הבשיל מעבר לקבלת רישיון מותנה, אין כל בסיס לדרישות המופרזות של התובעת- לא רק שהדבר לא נכלל בהתחייבויותיה, התובעת גם לא הציגה כל ראיה, ביחס להתקדמות המיזם בתחנות נוספות. כל שיש בפי התובעת הם דיבורים בעלמא, וממילא הנתבעת לא נתנה את הסכמתה להשקעת כספים בתחנות נוספות.
הנתבעת טוענת כי הטענות ביחס להשקעה בתחנות הנוספות ,נועדו להגדלת הכנסותיה של התובעת, והעברת כספי הנתבעת לכיסה של התובעת, במרמה ובחוסר תום לב. הנתבעת טוענת שהצדדים הסכימו, שלטובת הרנוס ראוי שלא יושקעו כספים נוספים, בטרם תהיה בטוחה לכך, שקיימת היתכנות לקמת המיזם בנווה איתן אשר יביא להשגת רווחים עתידיים לחברה ולצדדים.
לטענת הנתבעת, החל מחודש אפריל 2013 ועד חודש אפריל 2014, העבירה הנתבעת לתובעת סכומי עתק, בגין הוצאות שנדרשו לשיטתה של התובעת לשם קידום המיזם. יודגש שהסכומים הועברו לתובעת באופן שוטף כשכר אשר משולם לתובעת, מבלי שעליה להוכיח את הפעולות בגינם מועבר לה שכר זה. הנתבעת נענתה לכל דרישות התשלומים, מבלי שבקשה לראות הוכחה לכך שהמיזם מתקדם או פירוט לגבי ההוצאות. הנתבעת נענתה לכל דרישות התשלומים על בסיס האמון המלא שרחשה למר הררי, ועל סמך הצהרותיו של הררי לכך, שקיימת תכנית מתאר מתאימה להקמת תחנת הכוח בנווה איתן. לטענת הנתבעת, התובעת הציגה כלפיה מצגי שווא והטעתה אותה הן בשלב הטרום חוזי, הן בהמשך המגעים, והן במהלך קיום החוזה. לאורך כל הדרך התובעת משכה כספים בסכומים אדירים, מבלי שנדרשה לספק הסברים, שנועדו לכאורה לטובת הפרויקט, ברם כפי שהתברר, הכספים הועברו לקידום ענייני התובעת ולהפקת רווחים על חשבון הנתבעת.
הנתבעת טוענת שהתובעת העלימה מעיניה את העובדה ,שהתכניות החלות על הקרקע בנווה איתן, אינן מאפשרות הקמת תחנת כוח במקום, ובהמשך אף הסתירה את העובדה המשמעותית שתוכנית המתאר, שהוגשה על ידה נדחתה הן על ידי הועדה המקומית, והן על ידי הועדה המחוזית. עוד נטען על ידי הנתבעת, שהתובעת הסתירה ממנה את העובדה שהיא נכשלה בעבר בהקמת תחנת כוח ביומאסית, ואם המידע הזה היה מוצג בפניה, היא הייתה נמנעת מלהשקיע במיזם דנן. לטענת הנתבעת, התנהלותה של התובעת לאורך כל הדרך מנוגדת לחובת תום הלב ולהלכה הפסוקה בעניין התנהלות ראויה בין צדדים לחוזה, לפיה צדדים לחוזה צריכים להתחשב בציפיות מוצדקות, ובהסתמכות ראויה של הצד השני.
לטענת הנתבעת, חצי שנה לפני הודעתה בנוגע לרצונה להפסיק את ההתקשרות, השתתף מר הררי בישיבת הועדה המקומית , שם נקבע כי פרויקט תחנת הכוח בנווה איתן לא מאושר. הנתבעת תוסיף ותטען כי התעריף של חברת החשמל הביא לחוסר הכדאיות במיזם, והתובעת ידעה כי אין הצדקה כלכלית או היגיון מסחרי ,להשקיע כספים במיזם, הנתבעת טוענת שהתובעת פעלה בחוסר תום לב והטעתה את הנתבעת במכוון. לטענתה, במועד הסמוך להפסקת המימון , ידעה התובעת בוודאות כי הסיכוי להוציא לפועל את תחנת הכוח בנווה איתן אפסי, וכאשר כל תכלית פעילותה , לפני ואחרי, היה להתעשר על חשבון הנתבעת, כאשר אינה נושאת בסיכון מימוני.