37. משהתובעת עמדה על טענותיה, אף במחיר שתידרש השגחה צמודה, ניתן עוד באותו היום, 7.3.17, פסק הדין. פסק הדין מדבר על כך שהעתירה הוגשה מחמת החלטה אשר לפי העתירה ניתנה "בניגוד לנוהג רב שנים". נוהג אשר אפשר שימוש בשרוולים מן החי, מבהמות שלא נשחטו בשחיטה כשרה. הובהר כי ביסוד הדברים מחלוקת בין פוסקים - כאשר העמדה שאינה מתירה לא מומשה בפועל עד האיסור מושא אותה עתירה. צוין כי במהלך ההליכים הוסכם על יציאת צוות לבדיקת המפעל ביפן, אך אותה בדיקה לא הושלמה מסיבות שונות ובין היתר בשל עמדת המפעל ביפן היום (אציין בהקשר זה כי בהליך בפניי עלה שהמפעל לא היה נכון להמשיך בהפעלת הקו הכשר, מחמת הטרחה שעלתה). בסעיפים ג' וד' לפסק הדין נאמר כדלקמן:
"ג. אנו עומדים עתה במצב שבו יש פער בין המצב העקרוני לבין המצב המעשי. במישור העקרוני, אין מחלוקת לעת הזו כי האיסור שהוטל על השימוש בשרוולי נקניק כאמור - איננו בתוקף וכי אין הכרעה עקרונית של הרבנות הראשית אשר יש בה כדי לשלול שימוש בשרוולים כאלה לפי עמדת הרב עובדה יוסף המנוח. במובן זה היה צדק בטענה הבסיסית שבעתירה ועל כן ניתן בקטע זה בלבד צו מוחלט שלפיו אכן אין תוקף לאיסור העקרוני שהוטל. נוסיף כי המשיבים לא נעלו את הדלת לדיון עקרוני בהמשך במועצת הרבנות הראשית בהקשר זה. אך אין כרגע על הפרק דיון כזה.
ד. ואולם, בכך לא תמה הדרך במישור המעשי, ואין לומר כי כאן ועתה ניתן הכשר לייבוא השרוולים על-ידי העותרת. הקשיים, לטענת המשיבות, הקשורים בתהליך במפעל ביפן ובהשגחה והנתק לפי עמדת המפעל כיום - בעינם. על כן כל שנוכל לומר הוא, כי ככל שיוסדרו נושאים אלה לשביעות רצון הרבנות, הצריכה - בוודאי נוכח ההיסטוריה - לנהוג בפתיחות, עשויה הדלת לשוב ולהיפתח".
(ההדגשות הן בהתאמה למקור, ר' עמ' 302-301 לתביעה).
העתירה התקבלה חלקית בהתאמה לאמור והנתבעת חויבה בהוצאות.
הערות באשר לעדים שנשמעו;
38. העדויות נשמעו ללא הקדמת תצהירים ולהלן יובאו דגשים באשר לדברי כל אחד מהם.
עדי התביעה:
39. העד המרכזי מטעם התביעה היה מר מרון מן (ר' עדותו החל מעמ' 51). מדובר בחתן של המנוח, מר יעקב יובל - אשר היה ממקימי התובעת ומנהלה. מדברי מר מן עלה כי מר יובל, ניצול אושוויץ, אשר הגיע לישראל נחוש לשקם את חייו. הוא אכן הקים משפחה וכן עשה קריירה צבאית עד לדרגת סגן אלוף. ביחד עם שותף נוסף הוקמה התובעת אשר הייתה בבת עינו. הוא השקיע בחברה התובעת את כל חייו - במיוחד לאחר פטירת אשתו האהובה בשנת 2008 (אשתו לקתה בשבץ בשנת 2006 ומאז לא חזרה לאיתנה), ועת כשנתיים לאחר מכן אף נפטר בנו. בהתאם לדבריו מר יובל היה מאוד אמוציונלי באשר להתפתחויות עם הרבנות (ר' עמ' 60 לפרוטוקול). הגם שעדותו של עד זה נדרשה נוכח פטירתו של מר יובל, עלה כי למעשה עובר לשנת 2008, הוא לא היה מעורב בחברה. ממילא, עדותו לא יכולה הייתה לשפוך אור בשאלות הנדרשות - מה היה המצב אצל התובעת בתחילת שנות ה- 2000 עת אושרו נהלי הרבנות אשר מכוחם למעשה נאסר ייבוא השרוולים; כיצד אף שלא התקבלו, בין בוועדת הכשרות ובין במועצת הרבנות, החלטות המאפשרות שיווק הנ"ל - שיווקה התובעת בכל זאת את השרוולים, באותה עת. זאת - ככל שאכן היא שיווקה אותם; על איזה רקע ובעקבות איזה פניות מטעם התובעת - נשלחו מכתבים מלשכת הרבנות הראשית בשנים 2003, 2005, המורים לאפשר השיווק בניגוד לנהלים, ללא החלטה סדורה המתירה זאת ולתקופות קצרות מן המקובל (ר' לעיל האמור באשר לשנת 2005 ופניית מר יובל במהלכה, לחידוש של חצי שנה נוספת). לטעמי, לא היה ניתן לקבל באמצעות עדותו, תמונה מלאה ומדויקת, באשר להתנהלות מר יובל מול גורמים אצל הנתבעת, עת היה מודע היטב לקיום מחלוקת פוסקים הלכתית ממשית בסוגיה. כך גם לא יכול היה העד להטעים כיצד ומדוע פנה מר יובל, לכב' הרב עמאר לקבלת אותה חוות דעת מפורטת שניתנה בכתב ידו וכיו"ב. לשאלה ישירה של בית המשפט - אישר כי חרף העדר מעורבותו אז, אכן ידוע לו כי התובעת לא החזיקה בכשרות בתחילת שנות ה- 2000 (ר' בראש עמ' 65). משנת 2001 ועד לשנת 2004 או 2005 לא החזיקה התובעת בתעודת כשרות. הוא הסכים כי מדובר בתקופה לא מבוטלת אשר הוא הגדיר אותה תקופה "קשה מאוד" (ר' עמ' 65 ש' 4). כן אמר כי בכל השנים היו להם בעיות מול הרבנות (ר' עמ' 67 ש' 20). הוא הסכים למעשה כי האמור בתביעה כאילו במשך כל שנות פעילות החברה הייתה לה תעודה (ר' שם ס' 6), אינו מדויק (ר' החל מעמ' 68 ש' 32 ועד עמ' 69 ש' 13). העד הסכים עם כך שבתקופה בה לא ניתן הכשר לתובעת, בתחילת שנות ה- 2000, מחמת נהלי הרבנות - לא הייתה פעילות משפטית דומה לזו שננקטה כעת. באותה עת הייתה רק התכתבות עם הרב הראשי ישראל לאו (ר' החקירה בהקשר זה בעמ' 76 החל מש' 11, שם מוטח בו כי חרף העדר כשרות במשך כמה שנים וחרף הפחתת נפח משמעותי בפעילות התובעת, לא היה ולו איום בפנייה לבג"ץ). העד טען שכאשר סברו ברבנות שיש מקומות אשר מהם ניתן לייבא שרוולים משחיטה כשרה, העדיפו לשלול את הכשרות משחיטה לא כשרה. הוא לא ידע להשיב כמה תעודות כשרות החזיקה התובעת במשך השנים (הוצגו בהליך שלפניי ארבע תעודות בלבד) וגם לא ידע מתי ניתנה התעודה הראשונה (כאמור לעיל הוצגה ראשונה משנת 2005 מכוח הוראה ישירה מלשכת הרב הראשי ולא מכוח החלטה סדורה וחרף הנהלים אשר אסרו זאת). ר' החקירה בעניין זה בעמ' 72-69. אף שניסה לטעון כי בפועל במשך כל השנים חודשה תעודת הכשרות באופן אוטומטי, עת הוצגה לו התכתובת משנת 2005 ממנה עולה כי באותה שנה ניתנה תעודה כל פעם רק לחצי שנה ואף מר יובל היה מודע לכך שלא בהכרח זו תחודש עוד - התחמק מלהתמודד עם העולה מאותו החומר באמירה כי באותה עת עבד וגר בהולנד. כלומר, הוא לא היה מעורה במתרחש בחברה התובעת (ר' עמ' 79 ש' 29). מהעדויות עלה שמו של הרב רווח אשר ביקר במפעל ביפן לצורכי השגחה וביחס אליו הבהיר העד כי מדובר באדם אשר מר יובל שכר והתובעת הייתה זו שילמה את הוצאות נסיעתו לשם (ר' עמ' 72 החל מש' 20). בעדותו התייחס בין השאר לכך ששנת 2013 הייתה צפויה להיות שנה רווחית וזאת על רקע פיחות שהיה ביפן במטרה לעודד ייצור. על רקע אותו פיחות הצליחו נציגי התובעת, בפגישה מול הנציג היפני, לקבל הנחה במחיר. ברם, באותה שנה הייתה ירידה של כ- 40% במכירות (ר' העדות בנושא זה החל מעמ' 55 ש' 8). לדבריו היו בשוק שמועות על ביטול הכשרות עוד 19 חודשים עובר למועד מכתבו של כב' הרב לאו (16.7.14) ודבר זה הוא אשר עמד ברקע הירידות שקדמו עוד לאותו מכתב (ר' עמ' 57 החל מש' 23). בנוגע לאותן שמועות העיד כי שמע על כך ממר יובל וכן מעובד החברה מר גנאדי (יוטעם כי אף שנמסר שעד זה יובא לעדות, לבסוף התובעת לא הביאה אותו כעד. ר' החל מעמ' 87 ש' 27). לא ניתן בעדות מר מן מענה לשאלה כיצד נפוצו אותן שמועות עוד בשנת 2012, אף שכב' הרב לאו נבחר לכהונת רב ראשי, רק ביולי 2013 ואת מכתבו אשר בעטיו לא חודשו התעודות, שלח רק ביולי 2014. באשר לעיסוקי החברה אמר כי זו עסקה בתחומים אחרים (תבלינים לדוגמא) ובתחילת שנות ה-90 הוסיפה את נושא ייבוא השרוולים. בתחילה אלו יובאו ממספר ספקים ובהמשך עברה החברה לעבוד למעשה עם חברת ניפי כספק יחיד. עסקים עם אחרים היו בהיקף של כ 13% עד 15% (ר' עמ' 75 ש' 10) והעד התייחס לכך כחלק זניח. העד ליווה את ההליכים בבג"ץ כפי שתוארו לעיל והבהיר כי למעשה החברה הייתה בהתמוטטות עוד בשנת 2014. ההליך בבג"ץ התמשך והתובעת ביצעה במקביל מכירה רק לגופים שאינם שומרים כשרות. החזקת התובעת כעסק חי, הייתה באותה עת מתוך תקווה לשינוי מכוח הכרעת בג"ץ. באותה עת היה מר יובל כבר כבן 93. אומנם בשנת 2012 שכרו אדם שיוכל להמשיכו, אך לאור המצב הכלכלי, לא היה בכך טעם. בשים לב למצב החברה, לא היה הגיון לשכור מנהל בתשלום. עלה כי למעשה החברה נסגרה, העובדים פוטרו. הפכו את החברה לכזו המחזיקה רק נדל"ן ואז היה צורך למכור את אותו נדל"ן כדי לכסות חובותיה. בעל החוב היה, למעשה, מר מן עצמו, אשר הזרים כספים לכיסוי חובות החברה. בסופו של יום, נותר בשנת 2017 הפסד של כ 700,000 ₪ (ר' עמ' 59 ש' 20). החברה התובעת נשמרת למעשה עד היום כחברה קיימת עד למיצוי וסיום הליך זה ולמטרה זו בעיקר. במהלך חקירתו הנגדית נשאל העד על ירידות בהכנסות התובעת הניכרות בשנת 2013 ומתשובתו עלה כי חלק מהירידות יסודן גם בגורמים עסקיים אחרים (ר' דבריו על ספק בגרמניה שהפסיק להדפיס שם והיה צורך לעבור ליוון שם ניתן שירות רע, החל מעמ' 75 ש' 11). באופן כללי אומר כי היה ניכר שהעד חש מחויב להשלים את הליך התביעה עבור חמיו. הוא שידר בעדותו את תחושת הפגיעה שנגרמה לו ולחמיו ואת אמונתם הכנה כי הרבנות עשתה להם עוול ופגעה בהם באופן שעליה ליתן על כך את הדין. יחד עם זאת, נוכח עיסוקיו של מר מן כמנכ"ל חברת טבע באירופה (עת התגורר באמסטרדם), ולאחר מכן כשותף במספר חברות, ובהתחשב בכך שהתובעת לא הייתה במוקד עיסוקיו, הוא התקשה לתת מענה לשאלות שהועלו, באופן שנותרו אי-בהירויות. היה ברי כי חלק מעדותו מהווה גם עדות שמועה מפי חמיו, אשר כאמור, למרבה הצער, הלך לעולמו.