עדי הנתבעת:
42. בתחילה נשמעה עדותו של כב' הרב חיים לסרי (ר' עדותו החל מעמ' 119). הנ"ל שעבד ברבנות עוד משנת 1998 נקרא בתחילת שנות ה- 2000 על ידי כב' הרב בקשי דורון לעבוד במחלקת הייבוא, שם כיהן תחת כב' הרב כהן ארזי (אשר כאמור זומן כעד מטעם התובעת). הרב לסרי פעל להטמעת נהלים מסודרים. כחמש-שש שנים לפני פרישתו, עבר לניהול מחלקת יבוא בשר וכחודשיים לפני עדותו פרש מעבודתו ברבנות. הוא הסביר כי בתחילה "לא היה כלום" (ר' עמ' 120 ש' 31) והם שקדו על נהלים ברורים באשר לדרך מתן כשרות למוצרים המגיעים מחו"ל. העד הסביר כי בעת מתן תעודת כשרות למוצר מחו"ל, נדרשת לעיתים בדיקה של הרב אשר נתן את הכשרות בחו"ל. אותה בדיקה מולידה לפעמים מסקנה כי לא ניתן לסמוך על אותה כשרות חיצונית. במהלך עדותו נתן העד דוגמאות למקרים בהם עקב פניה של הרבנות לאותו רב בחו"ל אשר נתן כשרות למוצר, ערך אותו הרב בחו"ל בירור נוסף ואף חזר בו מכשרות שנתן. כב' הרב לסרי הסביר כי עת עסקינן בכשרות רגילה, למעשה בוחנים את הגוף שנתן כשרות בחו"ל ולא שהרבנות בעצמה נותנת את הכשרות למוצר. להבדיל, כשרויות בארץ כרוכות בפיקוח מקומי, בין פיקוח מעת לעת ובין "השגחה צמודה" (ר' עמ' 123 החל מש' 19) במקום בו הדבר נדרש (כלומר פיקוח מלא כל הזמן). כאשר מביאים מוצר מחו"ל, מאחר וכשרות זה "ביזניס" (שם, ש' 30) נדרש רגולטור אובייקטיבי, נטול שיקול עסקי, אשר יבדוק את הכשרות שניתנה למוצר. בהקשר זה הפנה כדוגמא למקרה בו ניתנה כשרות בחו"ל אך בדיקה עצמאית העלתה שהגוף המכשיר שם, לא יכול היה בפועל לפקח על היקף המפעלים במקום; או מקרה בו נותן הכשרות סמך שאין קמח במפעל כי הוא מייצר לחולי צליאק אך עלה כי נותן הכשרות עקב אחר המפעל הנדון ובחלוף השנים היה שם קמח ולא היה עוד יסוד להנחה כי ניתן לסמוך על העדרו מהמפעל. כאמור לעיל, הרבנות בעצמה לא נותנת כשרות למוצר מחו"ל. הדבר נעשה על בסיס כשרות שניתנה בחו"ל ובדיקה האם ניתן לסמוך עליה. ככל שלא נערכת בדיקה ראויה "עלולים פשוט להכשיל את הציבור" (ר' עמ' 122 ש' 16). באשר לשרוולי נקניק, הסביר כי אין מפעל ישראלי המייצר אותם. ממילא מתעוררות שאלות בנוגע לאופן בו נשחטה הבהמה, שינוע העורות, קיומם של מוצרים נוספים במפעל שאינם כשרים, וכן השאלה בנוגע לרמת הפיקוח האפשרית במפעל, אם בכלל. כב' הרב לסרי העיד כי עת נכנס לתפקידו לא היו נהלים ברורים בנושא. היו שרוולים שאינם מיועדים לאכילה ולגביהם לא הייתה כשרות, כמו כן היו שרוולים אכילים, אלו של ניפי וכן שרוולים אשר יובאו מאוסטרליה. לאחרונים היה הכשר של גוף קיצוני כמו סאטמר וברבנות חשבו שניתן לסמוך על אותו הכשר. באשר לחברת ניפי - הרב שהיה חתום על ההכשר הוא מי שהעד ברר לגביו והתגלה כי -"לא סומכים עליו בכלום" (ר' בראש עמ' 130). אם לא די בכך עלתה גם המחלוקת ההלכתית. זאת ועוד; הכשרת מוצר זה יצרה גם בעיה תדמיתית שכן אם כל גופי הכשרות בעולם לא מאשרים כשרות אותם השרוולים ובארץ יאשרו זאת - הדבר יעלה תהיות. בנוסף עלה קושי כיצד ייעשה הפיקוח המקומי עת שמדובר במפעל ביפן? מי ייסע לשם? האם זה ישתלם לייבואן?. בהתאם לדבריו בתחילת שנות ה- 2000 "לא היה בכלל אפילו ספקות" שלא ניתן לאשר זאת (ר' עמ' 131 ש' 11). הוא אמר "זה היה בתקופה ההיא שבכלל לא אישרנו שום דבר" (ר' עמ' 131 ש' 32-31). אומנם עלה מדבריו כי נעשו גם אז ניסיונות למצוא מענה (כמו צוות שחיטה שנמצא בסמוך ומשם שינוע בפיקוח גוף מוכר כמו OU), אך בפועל הדבר לא אושר. הרב לסרי ציין שמר יובל ניסה למצוא פתרון ובכלל זה פנה לכב' הרב עמאר לקבלת פסק הלכה ממנו. כב' הרב עמאר - אכן הוציא פסק הלכתי לפיו אין בעיה הלכתית באשר לשימוש בשרוולים הנדונים. הרב לסרי שלח בהקשר זה מכתב לרב עמאר (ר' מכתב מיום 2.12.01, אשר צורף בעמ' 69 לתביעה ותוכנו גם הובא לעיל בסעיף 21), בו הסביר כי קיימים בשוק שרוולים מבהמות טהורות אשר נשחטו כדין וללא מחלוקת; שרוולי אותו יבואן אינם מאושרים ברוב קהילות ישראל - בישראל, בארה"ב ובאירופה; מוצגות תעודות כשרות של רבנים אשר אינם מאושרים על ידי גופי כשרות אורתודוקסים בארה"ב וממילא גם אינם מקובלים על הרבנות; מדובר במי שנותנים כשרות גם לשרוולי נקניק וג'לטין מבהמות טמאות; מדיניות הרבנות היא שלא לתת הכשר ביחס למוצרים שרוב גופי הכשרות אינם מאשרים. הרב לסרי הבהיר כי אפילו הייתה הסכמה במישור ההלכתי, עדיין היה צורך להתמודד עם הקושי הכרוך בפיקוח על מפעל מרוחק. אכן בתקופה בה כיהן הרב בקשי דורון כרב הראשי לא ניתן הכשר. מצב זה השתנה כאשר חלו חילופים ומונו לכהונת רבנים ראשיים כב' הרבנים עמאר ומצגר. העד הסביר כי המינוי הוא לעשר שנים כאשר כל אחד מכהן בתפקיד שונה במשך חמש שנים (ראשות בית הדין הרבני וממונה על הכשרויות) ואז חלים חילופים בין השניים. במקביל לכהונת שני הרבנים האחרונים, שימש העד כמרכז ועדת הכשרויות. מר לסרי העיד כי נושא השרוולים לא עלה בפני אותה וועדה, המונה שנים-עשר חברים, ועת עלה- נדחה (ר' עמ' 50 להגנה, ישיבה מיום 24.12.01 עת כיהן כב' הרב בקשי כרב הראשי ובאותה ישיבה נכח גם כב' הרב עמאר כחבר. נקבע שם שאין לאשר שרוולים אכילים מנו"ט ובהמות טמאות ובלי קשר לטענות שהעלה מר יובל הוחלט לבדוק את הכשרות באוסטרליה. ר' גם ישיבה מיום 7.10.03, עמ' 58 להגנה וכן בישיבה נוספת מיום 16.1.05 – אשר אף בה לא הוחלט לאשר. ר' עמ' 63 להגנה). העד זכר כי בשלב מסוים העלה כב' הרב עמאר שאלה באשר לכשרות הניתנת לשרוולי נקניק מאוסטרליה ואכן סוכם כי יצא צוות לבדוק הטענות שהועלו. מטעמים שאין העד יודע - יצא לבסוף צוות דווקא ליפן. לדבריו היו הרבה מעורבים ואין הוא יודע מה היה האינטרס הכלכלי. בהתאם לעדותו מינה כב' הרב עמאר - את כב' הרב רווח לנסוע ליפן ולאחר מכן בישיבת ועדת כשרויות, אשר בה לא השתתף העד, הוחלט לאשר מתן התעודה לתובעת (ר' הישיבה מיום 16.5.11 החל מעמ' 81 להגנה). הרב לסרי הבהיר כי אותו אישור היה למעשה בניגוד לנהלים ואף שאלו לא שונו. הוא לא רצה לחתום על התעודה וזו נחתמה על ידי הרב כהן ארזי. בהקשר זה אמר – "עשו מה שהם רצו, בזה אני יכול להגיד בפה מלא עשו מה שרצו, אף אחד לא שאל דין וחשבון לרב רווח מה ראית- מה לא ראית, מה יש בפנים, מה אין בפנים, מתי היית, מתי לא היית..." (ר' עמ' 135 החל מש' 15). לדבריו לא תחקרו את הרב רווח באשר לממצאים מנסיעתו "העיקר הוא שהוציאו תעודה" (שם, ש' 18). באשר לכב' הרב רווח ציין כי הוא בן טיפוחיו של כב' הרב עמאר והאחרון - "אוהב אותו כבנו" (ר' בראש עמ' 136). עוד באשר לכב' הרב רווח אמר- " זה אנשים שיש להם, אין להם מעצורים מסוימים, כנראה הברקסים שלהם לא עובדים והם עושים לפעמים דברים שלא אמורים לעשות אותם ולא רק במקרה הזה, אני הייתי מעורב בעוד פרשיות אחרות שבהם הרב רווח... אבל זה לא קשור לזה, זה כנראה, זה הקשר שהיה ביניהם כי לא סתם הוא לקח את הרב רווח, הוא יכל לקחת רב אחר, יש מבחר, אם כבר לוקחים תיקחו מי שאתם רוצים. וזהו, אני לא יודע מה היה המטרה של הדבר, מה הרב רווח עושה, ממי הוא מקבל, מה מקבל, איך עושה..."(ר' בראש עמ' 136). עלה כי אותה ישיבה בה אושר הדבר הייתה ביום 16.5.11 (ר' עמ' 81 להגנה). ניכר היה כי עד זה סבור שלא היה מקום ליתן כשרות למוצר לנוכח מצבור הקשיים שעלו ובכלל זה גם נושא תדמיתי של מתן כשרות למוצר שאינו מוגדר ככשר במקומות אחרים. היה ברי כי לדעתו לא די בכך שכב' הרב עמאר נתן חוות דעת הלכתית - כדי ליתן כשרות לנוכח קשיים נוספים, מעבר לאותה מחלוקת הלכתית. באשר לשינוי שחל לאחר מינוי כב' הרב דוד לאו - אמר כי כחלק מתפקידו הוא תמיד מוסר עדכון לרב ראשי חדש וכך נהג גם כאן. מאחר ורבנים אשכנזים נוטים לפסוק כרבנים אשכנזים אחרים, אמר כי העריך שהרב לאו לא יאשר השרוולים, "הוא לא יעשה דבר שהרב אלישיב אוסר, לעולם הוא לא יעשה דבר כזה" (ר' עמ' 143 ש' 18-17). העד אמר שאכן כב' הרב לאו סבר שלא ניתן להכשיר את המוצר. כב' הרב לסרי, מצדו, עבר בהמשך מחלקה ולא עבד עוד במחלקת הייבוא ונראה כי מעורבותו בעניין הפסיקה בשלב זה. בחקירתו הנגדית נחקר העד ממושכות אודות כך שבסופו של יום אפשר החלטה אשר מכוחה הוכשר המוצר, חרף סברתו כי זה אינו עומד בתנאי הכשרות. העד הבהיר כי לא נכח באותה ישיבה. לדבריו, הוא אינו מתבייש להביע עמדתו, אך הוא אינו הגורם המחליט. גם עת הוטח בו כי כב' הרב עובדיה יוסף, פוסק הלכתית שניתן ליתן כשרות למוצר וכן עת הוצגו לו מסמכי ד"ר ליכט, כימאי מזון, באשר לממצאיו החיובים מתהליך ייצור השרוולים ודו"חות של הרב רווח אשר הגיע מעת לעת למפעל (ר' בעמ' 94 לתביעה וכן עמדות הרבנים גליקסברג, ראוכברגר והרב רווח, הסבורים שיש להכשיר. שם בעמ' 73, 75 ומכתב ד"ר ליכט החל מעמ' 65) - הוא נותר בדעתו כי קיים קושי להכשיר. מאחר ועלתה כאמור טענה שגיל נופר ידע על כך שהכשרות תילקח עוד בשנת 2012, נשאל כב' הרב לסרי על היכרותו עם מר נופר. הוא השיב כי דיבר אתו טלפונית וכי מדובר במהנדס מזון אשר רצה לייצר שרוולים מצמחים, לאור בעיות הכשרות שעלו, עת שהיה קושי הן בשרוולים שיובאו מאוסטרליה והן בשרוולי ניפי. העד לא יכול היה להתייחס לתצהיר שנתן הרב כהן ארזי מטעם הרבנות במסגרת התביעה הייצוגית שהוגשה כנגדה, כמובא לעיל. באשר לעובדה שלפי עדותו הוענקה למעשה כשרות - למוצר אשר הוא סבור שאינו כשר, אמר - "אני חושב שלכל אחד ואחד שעובד, לפחות במסירות שעבדתי, יש לו קונפליקט, לא תמיד הדברים מתקבלים על דעתו ולא משנה עכשיו אם זה הלכתית או שהוא חושב אחרת ויש דברים שבגלל שהוא כפוף הוא חייב לעשות את הדבר הזה שאם לא כן הוא ימצא את עצמו בחוץ...אני חושב לכל עובד ציבור יש את הקונפליקט הזה של דברים שמקבלים החלטות נגד דעתו המקצועית...(ר' בשולי עמ' 161). הוא הסביר כי בהיותו עובד בגוף רגולטורי הרי שאם בסופו של דבר ניתנת כשרות הוא כפוף לכך. עם זאת מקום בו גורם פנימי הוטעה הרי זה מזכותו וחובתו לנסות לשנות את הדברים. היה ברור כי לטעמו במקרה דנן, מי שנתן תעודת כשרות לתובעת הוטעה.