תא (י-ם) 33088-05-18 חב' טוהר בע"מ נ' הרבנות הראשית לישראל - חלק 24

48. מנגד, הנתבעת העמידה את מירב המשקל בתמונה הכוללת של מתן הכשרים לשרוולים, או עצימת עיניים שאפשרה הבאתם - ולא רק בנטילת הכשרות האחרונה. נטען כי למעשה התובעת ידעה עוד משלב מוקדם את הבעייתיות במוצר אשר אותו בחרה לייבא. נטען כי הדבר דומה מבחינה מסוימת להימור על מניה מצליחה. זה שעשה רווח מאותה "מניה" אינו יכול לבוא בתביעה כאשר אותה "מניה" צנחה מטה. נטען כי למעשה החריגה ממדיניות הנתבעת, הייתה באותן שנים תחומות בהן ניתנה תעודת כשרות וכי לא ניתן לקבל הגשת תביעה הטוענת לנזק ומתעלמת מהתמונה הכוללת כאמור. הנתבעת הדגישה את ההבדל בין ההליך המנהלי (בג"ץ) והאזרחי (תביעה זו) - לא רק במישור חבות המדינה, אלא גם בדרך בירור ההליכים. כך בבג"ץ לא נשמעים עדים כפי שנשמעו בתביעה דנן וממילא לא הייתה התמונה המלאה כאמור בפני היושבים בדין שם. זאת ועוד - אף אם ניתן צו מוחלט תחום, אין משמעות הדבר קבלת התביעה דנן. עסקינן בתביעה אזרחית רגילה ובזו יש להצביע על עילה ולהוכיח כל רכיב הנדרש לה. הנתבעת פרטה בהרחבה את התמונה העובדתית אשר עלתה מהראיות וטענה כאמור כי למעשה החריג, והחלק בו פעל הגוף המנהלי שלא כשורה, היה דווקא בעת מתן ההכשר. נטען כי אף מעבר למחלוקת ההלכתית, היו נהלים אשר לאורם לא היה מקום למתן תעודת כשרות. גם בעת מתן הוראה מלשכת כב' הרב מצגר להכיר בכשרות המוצר - הדבר נעשה ללא שהתקבלה החלטה במועצת הרבנות הראשית. מר יובל היה מודע היטב לכך שאין בידיו זכות מוקנית. ר' כראייה את פנייתו באמצע שנת 2005 לקבלת תעודת כשרות לתקופה של חצי שנה, בעוד בעבר ניתנו תעודות שכאלו לתקופה בת שנה שלמה. זאת ועוד; עת חל שינוי הלכתי, מוסמכת הרבנות לערוך שינויים תואמים. כך למשל כאשר עלו חלופות של שרוולים, אשר על כשרותם אין כל מחלוקת או ספק (לדוגמא מן הצומח, או מבהמות כשרות אשר אף אין ספק כי שחיטתן כשרה) - רשאית הרבנות להעדיפן וזו למעשה סמכותה. על בסיס הראיות שנשמעו נטען כי אין יסוד לטענת התובעת בתביעתה כאן כאילו ניתנו לה תעודות כל שנות פעילותה וכן אין יסוד לטענתה בבג"ץ בדבר עשרים שנות ייבוא בכשרות. הנתבעת הדגישה כי בסופו של יום לא ניתנה הוראה בבג"ץ ליתן תעודת כשרות וכי עצם מתן פסק הדין בבג"ץ אינו מקים עילה אזרחית. משמעות ההכרעה בבג"ץ שהמחלוקת ההלכתית לא בתוקף, אך בכך לא די לפתור מניעות אחרת למתן הכשרות וזו הייתה ונותרה בעינה. משעלו בעיות אחרות בדרכה של התובעת לקבל כשרות לא מתקיים קש"ס והא ראיה שאכן בג"ץ לא השיב את התעודה לתובעת. במילים אחרות, נטען כי לא די בכך שלא ניתנה תעודה מנימוק בעייתי, כדי לטעון כי בידך תעודה (או כי יש הכרח לתת לך אותה). נטען כי טענת התובעת בעתירתה לבג"ץ כאילו ההחלטה על נטילת הכשרות נפלה עליה, כרעם ביום בהיר - לא הייתה מדויקת כלל (כמוכח מהראיות שנשמעו בתיק זה). הודגש כי בבג"ץ גם לא ניתן צו ביניים. אף הנתבעת מצידה, העלתה טענות ביחס לנזק הנטען. בין השאר, הפנתה הנתבעת לכך שהטענות בדבר נזק עוד מתחילת שנת 2013, מחמת שמועות על נטילת הכשרות - הועלו בשלב מאוחר, תוך תיקון התביעה, לאחר שהוגשה אף חוות דעת המומחה מטעם בית משפט. בכך יש להקרין על אמינות הטענה. מכל מקום, מסופקת הטענה כאילו היו שמועות עוד לפני שכב' הרב לאו נבחר לכהונתו. הנתבעת הפנתה עוד לחובה לפעול להקטנת הנזק, בין מידית לאחר השמועות, ככל שהיו, ובין לאחר ההודעה מיולי 2014 - ברם, העתירה לבג"ץ הוגשה רק במרץ 2015. ככל שמר מזרחי שמע שמועות מגיל נופר, היה זה מחמת היות האחרון מתחרה עסקי ולא מחמת ידיעה כלשהי ברבנות. הודגש כי גיל נופר לא זומן לעדות והטענה כי ירידה בהכנסות התובעת עוד בשנת 2013, יסודה בשמועות שמקורן במסדרונות הרבנות, היא טענה כבושה, אשר יש לדחותה גם לגופה. מכל מקום, המומחה מטעם בית משפט הפנה לירידות ברכישות של חברות נוספות, מעבר לחברת זוגלובק - אשר עדות מר מזרחי נגעה רק אליה. יש לקחת בחשבון שהירידה שרואים עוד בשנת 2013, ככל שיסודה בגורמי שוק כלליים, הייתה יכולה להימשך, גם ללא קשר לנטילת התעודה. לעמדת הנתבעת ניתן לטעון באשר לנזק לכל היותר ביחס לתקופה אשר ממרץ 2015, עת הוגשה הבג"ץ ועת לא הורשתה עוד התובעת למכור (או לחלופין ממועד ההודעה על כך ביולי 2014) ועד ליולי 2016 - ישיבת מועצת הרבנות האחרונה, עת הוחלט כי לא יחודש הכשר. אין נפקות למועד בו נמסר הדבר לבג"ץ, או למועד בו ניתן פסק דין בבג"ץ, לאחר אותה הודעה. גם הנתבעת הרחיבה באשר לפסיקה בדבר הממשק שבין הליך מינהלי ואזרחי.