הכרעה:
49. בפתח הדברים יצוין כי מאחר ומר יובל אשר היה הרוח החיה בתובעת, הלך לעולמו ועדותו לא נשמעה בתיק, ממילא, חרף שמיעת ראיות רבות - הורגש חסרונה של עדות מרכזית ומהותית. בנסיבות אלה, ועת היה ברור כי מר מן אינו בקי, כפי שהיה המנוח (מר מן, היה למעשה מעורה יותר רק משנת 2008) - הרי שלא נותר מנוס אלא לנסות ולדלות את התמונה המלאה והנכונה מהמסמכים הרבים שהוגשו. זאת, תוך הצלבתם, עם עדויות אשר נשמעו. את העולה מאותם דברים סקרתי לעיל, כמיטב הבנתי.
50. לטעמי, התמונה העולה מהמסמכים שהוגשו והראיות שנשמעו - מלמדת כי התובעת לא דייקה בטענותיה עת טענה בפנייתה לבג"ץ - כי היא מייבאת כבר כעשרים שנה שרוולי נקניק מניפי, כאשר היא עומדת בכל עת בתנאים המחמירים של הנתבעת באשר לכשרות המוצר וכי ייבאה את המוצר בהתאם להוראות ההלכתיות של הרבנות ולאחר שצוותי הרבנות פיקחו על הייצור והאריזה ביפן (ר' לדוגמא האמור בסעיף 6 לאותה עתירה). כך גם עולה כי זו לא דייקה עת אמרה בתביעה דנן - כי במשך עשרים שנה, בהן ייבאה את השרוולים: "היה לשרוולי הנקניק מתוצרת ניפי, הכשר/תעודת כשרות שניתנה על ידי הנתבעת - הרבנות הראשית לישראל". איני מקבלת את טענת התביעה כאילו מחמת ההליך שהתקיים בבג"ץ, אין מקום להידרש למחלוקות עובדתיות אלו. העתירה בבג"ץ תקפה את ההחלטה משנת 2014 שלא לאפשר המשך ייבוא השרוולים. בהתאם למהות ההליך שם, ממילא לא נשמעו ראיות ולא נערך בירור עבודתי באשר להיסטוריה של ייבוא אותם השרוולים. ספק גם אם אותו בירור היה נדרש שם. עת בחרה התובעת להגיש תביעה אזרחית, ממילא מוטל עליה להוכיח כל יסוד הנדרש לזו. בתביעה אזרחית ממין זו שבפניי, מתקיים הליך של שמיעת ראיות והטענות נבחנות בהקשר האזרחי - נזיקי, אשר במהותו הוא שונה.
51. ברוח בחינה זו יש לתת את הדעת לכך שאף שהתובעת טענה כי ייבאה את השרוולים במשך עשרים שנה עם תעודת כשרות, הרי שבסופו של יום, הוצגו תעודות כשרות ספורות: תעודת כשרות הנוגעת לשנת 2005- תעודה אשר הונפקה ביום 23.5.05 ונקבע בה כי היא בתוקף עד 31.12.05 (ר' עמ' 77 להגנה ולפי התכתובת בסמוך היוותה השלמה לתעודה קודמת שניתנה ביחס למחצית הראשונה של אותה שנה); וכן שלוש תעודות נוספות הראשונה בגין המחצית השנייה של שנת 2011; ועוד שתי תעודות ביחס לשנים - 2012, 2013. אף שמר מן, עומת בחקירתו (ר' לדוגמא בראש עמ' 70), עם כך שלא אותרו אצל הרבנות תעודות נוספות - לא התבקשה הבאת ראיות מפריכות ולא הוצגו תעודות נוספות. הנחתי היא כי אכן התובעת הביאה את השרוולים במשך כעשרים שנה כנטען, ברם - הדבר נעשה על בסיס אותם אי סדרים שנהגו ברבנות ואשר הובאו עדויות כי החל מתחילת שנות ה- 2000, נקבעו נהלים כדי למונעם.