52. לא ניתן מענה מצד התביעה לשאלה כיצד חרף אותם נהלים, אשר למעשה משמעותם הייתה איסור לייבוא השרוולים (שכן אלה אינם מבהמות טהורות שנשחטו כדין), זו המשיכה לייבא את השרוולים, אף לאחר שנקבעו אותם נהלים. ברי כי מר יובל היה מודע לקושי להמשיך ולייבא את השרוולים, ודבר זה מוכח מעצם פנייתו לכב' הרב עמאר על מנת שזה יתן חוות דעת הלכתית באשר לאפשרות ההלכתית לעשות שימוש באותם השרוולים. ממכתבו של כב' הרב לסרי, כמנהל מחלקת ייבוא ברבנות, בשנת 2001 - לכב' הרב עמאר (ר' עמ' 69 להגנה), ניתן ללמוד שמר יובל ניסה באמצעות אותה חוות דעת לשנות את ההחלטה שניתנה כבר אז שלא לאפשר הבאת השרוולים. כך כותב באותו מכתב כב' הרב לסרי לכב' רב עמאר: "קיבלנו מהיבואן העתק מחוות דעת של כת"ר בנדון לשרוולי נקניק אכילים (מנו"ט). היבואן הסתמך על החוו"ד שנכתב ע"י כב' לפי בקשתו (של הייבואן) על מנת להוכיח למחלקת הייבוא שלא הייתה הצדקה לדחיית בקשתו לאישור ורצינו בזה להבהיר לכת"ר כמה נקודות..." (ר' נקודות שהובאו לעיל בסעיף 21). כלומר, אכן בתחילת שנות ה- 2000 עת נקבעו נהלים, לא אושרה הבאת השרוולים. מידית החל מר יובל לפעול בניסיונו לשנות האמור. במסגרת זו אף שכב' הרב עמאר לא היה באותה עת רב ראשי, פנה אליו מר יובל, לקבלת חוות דעת הלכתית (הנסמכת על חומרים אלה ואחרים שהמציא לידיו, כמו חוות דעתו של הכימאי ד"ר ליכט) ואז הציג את זו בפני גורמים ברבנות. אף שאותה חוות דעת הוצגה גם בפני ועדת הכשרות אשר במועצת הנתבעת, לא נמצא להתיר הבאת השרוולים. כמובא לעיל הוחלט בישיבה מיום 24.12.01 ליישם ולאמץ את עמדת מחלקת הייבוא לפיה "אין לאשר שרוולי נקניק אכילים המיוצרים מנו"ט ובהמות טמאות" (ר' עמ' 50 להגנה). עוד כמובא לעיל, הדבר אף נמסר למר יובל בתחילת שנת 2002. גם לאחר שתמה תקופת הכהונה של כב' הרבנים הראשיים בקשי ולאו, בשנת 2003 - לא התקבלה החלטה סדורה כנדרש המאפשרת הבאת השרוולים. כמובא לעיל - הבאת השרוולים לא אושרה בישיבה מאוקטובר 2003 וכן לא אושרה בישיבת ועדת הכשרות הארצית בינואר 2005. מאותן ישיבות ניתן ללמוד כי היה ברי שמעבר למחלוקת הלכתית בסוגיה, קיימת גם מניעות מטעמים נוספים (ר' האמור שם, בעיקר באשר לצורך בהשגחה צמודה ובעיה תדמיתית מקום בו השימוש באלה אינו מאושר בקהילות יהודיות שונות בעולם).
53. אף שלא התקבלה כאמור החלטה סדורה (באותו האופן בו ציפה בג"ץ בהמשך כי יינתן עת מורים להפסיק את הייבוא) - יצאו בשנים 2003 ו- 2005, מכתבים מלשכת כב' הרב הראשי יונה מצגר למחלקת הייבוא, המורים להנפיק תעודת כשרות. בעת שמיעת הראיות בתיק זה, לא ניתן מענה לשאלה - כיצד יכולה לצאת הוראה כאמור, ללא החלטה סדורה של מועצת הרבנות הראשית או של ועדת הכשרות באותה מועצה?!. עוד לא ניתן מענה לשאלה - מדוע ומטעם מי יצאו כב' הרב גליקסברג ו/או כב' הרב ראוכברגר ליפן לבדיקת המפעל, עת עולה כי התבקש באותן ישיבות לשלוח דווקא נציג לאוסטרליה (ולא ליפן). זאת, כדי לבדוק האם ניתן להותיר הכשרות שניתנה לשרוולים משם, או שמה מחמת טענות שהועלו (ככל הנראה מטעם מר יובל) - אין מקום גם למתן אותה כשרות. ועוד; כאמור עלה כי כב' הרב רווח הגיע לסיורים במפעל ביפן וזאת ככל הנראה במימון התובעת. עלה באופן ברור מהעדויות כי מדובר בדבר חריג, עת הנ"ל משמש במקביל כרב אזורי במשרה מלאה ואינו בעל סמכות ליתן כשרויות פרטיות. עלה כי הדבר חריג גם מאחר שבנוגע למוצרים מחו"ל, נסמכים על כשרות רב מחו"ל ואין הרבנות מכשירה בעצמה המוצרים, באמצעות שליחים מהארץ לשם. יצוין כי התובעת מטעמיה בחרה שלא להעיד את כב' הרב רווח. לא כעד ראשי מטעמה ולא במסגרת בקשה להבאת ראיות מפריכות. זאת אף שהועלו טענות באשר למהות נסיעותיו למפעל ליפן; תמיהות באשר לגורם ששלח אותו לכך וכן שאלה באשר למימון אותן הנסיעות. המחסור באותה עדות בלט במיוחד - עת שלא היה ניתן לקבל מענה לשאלות שעלו, מחמת פטירת מר יובל והעדר התמצאות של מר מן.