64. בהקשר זה אני מוצאת ממש בטענה שהעלה ב"כ הנתבעת בסיכומיו. התובעת ידעה למעשה כי היא מייבאת מוצר אשר לגביו קיימת מחלוקת הלכתית מהותית ואמיתית. היא בחרה לדבוק באותו המוצר מפאת העלויות הזולות שלו. כאשר יוער כי חלק מהן ייתכן ויסודן בהעדר השגחה צמודה על הייצור כפי שהיה כאן. התובעת עשתה זאת כאשר היא יודעת כי לנוכח אותה מחלוקת הלכתית - הרי שהיא מסתכנת בבחירתה לרכז את עיקר עיסוקה באותו מוצר. כך, כשם שיכולה להתקבל אצל גורם בנתבעת החלטה המכשירה המוצר, כך אותה החלטה יכולה בהרכב ועדה שונה ובעת אחרת, להיות מבוטלת. בדין טען אפוא ב"כ הנתבעת כי למעשה כשם שאדם מהמר על מניה בעלת סיכון רב וזו מביאה לו רווח לא מבוטל, קיים קושי לקבל תלונתו כאשר שווי אותה המניה צולל מטה ומוליד הפסדים. אין מקום גם לקבל את הטענה כי אף שהתובעת הייתה מודעת לסיכון, הרי עת שניטלה התעודה בהוראת הרב לאו כרב ראשי וללא החלטה סדורה במועצת הנתבעת, או בוועדת הכשרות שלה, עדיין יש מקום לפצותה. כאמור התובעת בעצמה בחרה ליהנות מתעודה או הרשאה שבשתיקה - אשר ניתנה בדיוק באותה הדרך. ממילא היא מנועה או מושתקת מלהעלות טענות באשר לנזקיה מהליכה באותה הדרך ע"י מי שמחזיק בעמדה שאינה נוחה לה. עמדתי היא כי מבחינת מדיניות משפטית, אין מקום לקבוע כי הופרה חובת זהירות קונקרטית כלפי התובעת, על יסוד העובדה שהתעודה ניטלה ממנה לאחר שימוע בלשכת הרב לאו ולא לאחר דיון במועצה, עת שזו ניתנה לה בתחילה, בדיוק באותה הדרך - כנגדה היא טוענת כעת.
65. אכן, ייתכן ומבחינת מדיניות ראויה יש מקום לקבוע חובת זהירות וכן לקבוע כי זו הופרה, עת שרשות אשר אמורה לפעול בצורה סדורה, אינה פועלת כן. הדברים יפים במיוחד, מקום בו לפעולותיה יש נפקות כה רבה לחופש העיסוק של גורמים אלה ואחרים. ברם, אל מול האמור נמצא לשקול הזהירות המתבקשת שלא לרפות את ידי הרבנות ולא לפגוע בסמכותה לקבוע כי מוצר אינו כשר, מקום בו כך נמצא (ויוזכר כי כאן בסופו של יום, גם מסקנת בג"ץ הייתה כי מבחינה מעשית לא נמצא מקום לכפות מתן כשרות, מחמת הדברים שנמצאו בסיור ביפן, והחלטת המועצה האחרונה לאחר אותו סיור). כאמור כאן שקילה זהירה זו משתלבת עם העובדה שהטענה מועלית, מפי מי אשר פעל בדיוק באותו האופן, אשר כנגדו הוא קובל כעת. כאמור, לטעמי, אין מקום לקבוע במקרה זה הפרת חובת זהירות קונקרטית כלפי התובעת, או לחלופין יש לקבוע כי זו בחרה להסתכן מרצון.