66. בכתב התביעה נטען גם להפרת חובה חקוקה. התביעה אינה מפרטת מהי החובה אשר הופרה ולטעמי די בכך לדחיית הטענה. מעבר לדרוש אומר כי אפילו אניח שהטענה היא כי בדרך פועלה של הנתבעת, זו הפרה את חוק יסוד: חופש העיסוק, באופן המקים זכות תביעה מכוח עוולה חוקתית, ר' מאמרה של פרופ' דפנה ברק ארז -"עוולות חוקתיות בעידן חוקי היסוד" משפט וממשל ט' תשס"ו עמ' 103, נותרת עמדתי כי דין התביעה להידחות -
ראשית - טרם אומצה בפסיקה האפשרות לפסיקה בדרך זו. שנית - מאותם הטעמים בגינם לא נמצא לקבוע הפרת חובת זהירות קונקרטית כלפי התובעת, אין גם מקום לקביעה כי הפגיעה בחופש העיסוק של זו, לא נועדה לתכלית ראויה והייתה במידה העולה על הנדרש או תוך חריגה מסמכות.
67. בטרם אפנה למספר הערות הנוגעות בסוגיית הנזק, אוסיף עוד מספר דגשים כדלקמן;
א. לא נשמטה מעיני העובדה שעת הוגשה תובענה ייצוגית במסגרתה נטען להעדר כשרות השרוולים - ניתן שם תצהיר מטעם הנתבעת כי אלו כשרים על בסיס פסק ההלכה של כב' הרב עמאר (ר' עמ' 124 לתביעה). אכן עת נחתם אותו תצהיר, ביולי 2011, זו הייתה העמדה אצל הנתבעת - על יסוד החלטה שהתקבלה בישיבת ועדת הכשרות. ממילא איני סבורה שיש נפקות רבה לאותו תצהיר. אומנם בעיון ראשוני בטענות התובעת - הטענה כי לא יעלה על הדעת שהותר לשווק בישראל ככשר, מוצר אשר אינו כשר, היא טענה השובה את הלב. ברם, עלה באופן ברור מן הראיות כי קביעת כשרות אינה דבר מוחלט ופשוט, בבחינת שחור ולבן. אכן, אין מי שיטען כי חזיר הוא כשר, אך אין משמעות הדבר כי כל מה שאינו בגדר בשר חזיר, הוא בבחינת "התולעים שבחסה", כפי שהציג זאת ב"כ התובעת. כך - לא רק שקיימות מחלוקות בין רבנים בכירים באשר לעצם האפשרות להתיר ככשר למאכל, מוצר זה או אחר, אלא גם עסקינן בהשגחה צמודה ובשינויים החלים על בסיס זה. לדוגמא; בהחלט עשוי להיות מצב בו במועד פלוני מעלה ביקור במפעל אלמוני כי נשמר כל הנדרש וניתן להכשיר מוצרים היוצאים מאותו מפעל, ברם במועד אלמוני אחר יעלו ממצאים שונים. יעלה כי לא נשמרת שם הפרדה מתחייבת, כי לא נערך ניקוי מתחייב, כי מוצרי הבסיס הובאו ממקור חדש אשר לא ניתן לסמוך על כשרותו ועוד. עצם העובדה שבמועד פלוני יינתן תצהיר מטעם הרבנות כי המוצר כשר, אינו מונע אפוא מהרבנות להגיע למסקנה אחרת, במועד אחר. ייתכן והיה מקום להקפיד באותו תצהיר שהוגש בתובענה הייצוגית להוסיף את הסייגים מהבחינה המעשית (אותם קשיים בגינם לבסוף למעשה בג"ץ לא קיבל את העתירה בדרך של מתן הוראה ליתן תעודת כשרות). אך לא די בהעדר דיוק זה, כדי להקים עילת תביעה כאן, או כדי להוכיח אחריות הנתבעת כאן. לשלמות התמונה יצוין כי בתובענה הייצוגית הרלוונטית (ת"צ 11065-10-10) - לא היה מי מהצדדים שבפני, צד, עת ניתן פסק הדין -בו לא התקבלה אותה התובענה.