ב. עוד לא נשמטה מעיני טענת העד כב' הרב בוחבוט - לפיה הופעלו עליו לחצים בתוך הרבנות להכשיר את השרוולים ובנוסף, כך לפי דבריו, מר יובל אף הציע לו תשלום כספי וזאת עוד בתקופת כב' הרב בקשי דורון. מקום בו, לא ניתנה אפשרות למר יובל להתייחס לדברים וחזקה כי כב' הרב בוחבוט ידע בעת עדותו, שלא יהא ניתן להביא עדות אשר תסתור טענותיו, נדרשת זהירות יתרה באשר לדברים אלה. מטעם זה, לא מצאתי לבסס את פסק הדין על אותה טענה. אסתפק באמירה כי ככל שהיה מוכח שיש ממש בדברים, הרי שמקל וחומר לא היה מקום לקבל את התביעה דנן, ככל שאותן פניות הולידו לבסוף מתן תעודות, או עצימת עיניים בתקופה שלאחר מכן - עת מונו כרבנים ראשיים, כב' הרבנים עמאר ומצגר.
ג. מספר עדים העלו טענות בנוגע לפועלו של כב' הרב רווח. בין השאר נאמר כי הנ"ל מחזיק במשרת רב היישוב גזר ולא ברורה פעולתו בגדר המחלוקת כאן. לא הובהר עד תום האם רב יישוב במשרה מלאה מטעם הרבנות - רשאי לספק שירותי השגחה ביפן כפי שזה התיימר לתת כאן, אם לאו. מקום בו לא היה כב' הרב רווח צד לתיק והתובעת מטעמיה אף לא בחרה לזמנו לעדות, לא נמצא להתייחס לאותן הטענות. להסרת ספק מובהר כי אין בהבאת דברי עד זה או אחר, כדי להוות הכרעה בעניין זה. עם זאת, יצוין כי בחירת התובעת שלא לזמן לעדות את הרב רווח וכן לא לזמן לעדות את כב' הרבנים גליקסברג או ראוכברגר (אשר שמם עלה בישיבת ועדת הכשרות הארצית משנת 2005, כמי שנסעו למפעל ביפן, אף שההבנה מישיבה קודמת הייתה שתהא נסיעה דווקא לאוסטרליה) וכן לא להעיד את ד"ר ליכט - הקשו על קבלת התמונה המלאה. עת שהנ"ל לא זומנו לעדות ממילא עומדת כנגד התובעת החזקה כי עדותם לא הייתה מועילה לתביעה ולגרסתה.
ד. כאמור, עת ניתנת תעודת כשרות בעת כהונת רב ראשי אחד ובהמשך זו ניטלת, בעת כהונת רב ראשי אחר - עולה השאלה, האם ייתכן כי ניתנה תעודת כשרות לדבר שאינו כשר ובכך הוכשל הציבור?!. האם אכן כעמדת עו"ד גולדברג, כניסת רב ראשי לתפקיד דומה לכניסת שר חדש למשרדו, כאשר אין חולק כי מסמכות השר, בכפוף למגבלות שבדין, לקבוע את מדיניות משרדו?!. באשר לכך אדגיש כי עלה באופן ברור מהעדים - שמקרה ממין זה, אשר ביסוד התביעה דנן, הוא חריג. ומחלוקת כאמור עלתה לגבי שרוולים מעורות טרפות ונבלות וכן לגבי שימוש בג'לטין ובאשר לאלה בלבד. עת שמדובר באירוע חריג ועת שעלה כי מדובר במחלוקת הלכתית מעמיקה וכנה, איני מוצאת שיש מקום לקביעה לפיה כב' הרב דוד לאו - היה מנוע מלפעול בהתאם לאמונתו הדתית ומצפונו, כדי להסיר (כך לדידו) מכשול מן הציבור. אכן, אין חולק וכך אף נקבע בבג"ץ - כי היה עליו לפעול בצורה סדורה ובאמצעות ישיבת מועצת הרבנות הראשית, או לכל הפחות, ועדת הכשרות של זו. ברם, במקרה דנן ונסיבותיו הפרטניות - אין בכישלון מללכת בדרך זו כדי להצמיח זכות לתביעה כספית לתובעת. תובעת אשר אף היא פעלה בעבר באופן דומה.