8. הנתבעת מדגישה את היותה בעלת הסמכות בקביעת ענייני כשרות - בכלל ושל מוצר בשר המיובא מחו"ל - בפרט. הודגש כי מדובר בתחום הלכתי בו קיימים חילוקי דעות. קיימת מחלוקת הלכתית בין פוסקי ההלכה בשאלה האם אף מבחינה עקרונית ניתן להכשיר את שרוולי הנקניק. אין לאפשר לתובעת להיבנות מעמדה של רב ראשי קודם (כב' הרב עמאר), אשר לא אושרה גם מעולם על ידי מועצת הרבנות הראשית והיא מנוגדת לנהלים תקפים. הנהלים הרלוונטיים, אשר היו בתוקף החל מתחילת שנות האלפיים, אסרו מתן הכשר לשרוולי נקניק אשר אינם מעורות של בהמות טהורות שחוטות כדין. אותם נהלים אושרו על ידי ועדת הכשרות של מועצת הרבנות הראשית בשנת 2002 ואושררו על ידי מועצת הרבנות הראשית, בין השאר, בשנת 2008. נטען למעשה כי לא היה מקום מלכתחילה לתת לתובעת תעודת כשרות ולמעשה החריג הוא מתן התעודה בשנים מסוימות. לעמדת הנתבעת - התובעת, "הייתה צריכה לדעת ואף ידעה בפועל שאין מדובר בהיתר קבוע כי אם בהיתר החריג לכלל והיא לא יכלה להסתמך על כך" (ר' סעיף 34 להגנה). הוחלט ליישם נהלים תקפים ובסופו של יום הוחלט במועצת הרבנות הראשית שלא ליתן תעודת כשרות לתובעת, מטעמים מעשיים ועל סמך בדיקה עדכנית (כלומר גם ללא קשר למחלוקת ההלכתית). מעולם לא נקבע וגם לא היה מקום לקבוע - שהייתה חובה להעניק לתובעת תעודת כשרות, בשנים שקדמו להחלטת בג"ץ. בהקשר זה הפנתה הנתבעת לקשיים שעלו בעת ביקור שנערך במפעלי ניפי ביפן, במקביל להליכים בבג"ץ (ר' סעיף 36 להגנה).
9. באופן כללי נטען, כי התובעת הייתה מודעת לאורך כל השנים למורכבות ההלכתית במתן תעודת כשרות למוצריה וכי היתר שניתן לה בתקופת רבנים ראשיים קודמים, ניתן לה רק בשל עמדת כב' הרב הראשי, הרב עמאר. בחלק ארי מהתקופה - ניתנו לתובעת תעודות בהתבסס על אישורים של רבנים ראשיים וללא שהמועצה שינתה עמדתה בנושא. כשם שמתן אישור להנפקת תעודות ניתן בעבר על ידי רבנים ראשיים ולא על ידי מועצת הנתבעת, כך גם בשנת 2014 פעל הרב הראשי דאז (כב' הרב דוד לאו), כאשר מתוקף תפקידו ביטל האישור שניתן לתובעת, על בסיס המלצת גורמים מקצועיים. אין יסוד לטענת ציפייה אחרת של התובעת ואין להטיל על הנתבעת כל חבות. נטען גם להעדר קשר סיבתי לנזקים הנטענים.
חוות הדעת אשר הוגשו;
10. כאמור, הגשת תביעה זו נתמכה בתחשיב שערך רואה החשבון של התובעת - דן אילון. הצדדים הסכימו כי לאחר שהנתבעת תערוך חוות דעת כלכלית מצידה הם יפנו להליך של גישור.
אכן בהמשך הוגשה לתיק חוות דעת מטעם הנתבעת אשר נערכה ע"י רו"ח שי ונה. מומחה זה הפנה לשגיאות שנפלו לטעמו בתחשיב התביעה. בעיקר הודגש כי החלטת הנתבעת ניתנה רק ביולי 2014 וממילא אין לכלול נזק בתקופה שקדמה לכך. כן הוא הפנה לירידות בשיעור הרווח הגולמי של התובעת, עוד עובר להחלטה ולאופן בו יש להביא הדבר לביטוי בתחשיב. על יסוד זה נטען כי הטענה לרווח חסר - הייתה צריכה לעמוד על כ- 1.462 מיליון ₪ ולא כ- 7.1 מיליון ₪. זאת, בהתעלם משאלת אחריות הנתבעת ובהתעלם מכך שמגמת הירידה שניכרת בנתוני התובעת, עוד ממועדים מוקדמים יותר, עשויה הייתה להימשך.