--- סוף עמוד 20 ---
ריבית והצמדה כחוק החל מיום 21.7.2003. אף על פי כן, הוסכם כי מימוש פסק הדין יעוכב עד למתן פסק דין ביחס למחלוקות מול הבנק, וזאת כנגד מתן צווי עיקול על שני נכסים בבעלותו של מר ספיר. זאת, שכן, ככל שחיובי התובעים כלפי הבנק יבוטלו, והאחרון יידרש להשיב את הכספים שנגבו על ידו שלא כדין, עשוי להתייתר הצורך במימוש פסק הדין נגד מר ספיר ביחס לאותם חיובים (להלן: פסק הדין נגד ספיר).
הערה: מעיון בפרוטוקול הדיון עולה כי הסכמת מר ספיר לפסק הדין נגדו נעוצה במכתב ששלח לתובע באמצעות הדואר האלקטרוני ביום 19.8.2002, דהיינו עובר להגשת התביעה וכחצי שנה לאחר שנשלח לבנק המכתב מיום 17.2.2002, המורה כאמור על ביטול כל ייפויי הכוח שניתנו למר ספיר מאת התובע. במסגרת המכתב ששלח מר ספיר לתובע, מר ספיר נטל על עצמו אחריות לשלם לתובע סכום של עד 7.8 מיליון דולר, כאשר הדבר היווה, הלכה למעשה, סיכום של ההתחשבנות ביניהם בנוגע לחובות בשלושה מחשבונות הבנק נושא התביעה (חשבון אישי של התובע שמספרו 33946, חשבון חברת KF שמספרו 33601 וחשבון חברת קנטבוש שמספרו 33986). כן יצוין כי תחילה טען מר ספיר כי המכתב נשלח עת היה נתון "בסערת נפש ממש", בעקבות לחצים שנטען כי הופעלו כלפיו על ידי בנו של התובע, אך בסופו של דבר, כאמור, הסכים למתן פסק הדין נגדו.
26. לבסוף, יצוין כי בעקבות הצעת בית משפט קמא, במהלך שנת 2015 פנו הצדדים להליך גישור. ואולם, ביום 7.2.2016 הודיעו הצדדים כי הליך הגישור לא צלח.
פסק הדין החלקי של בית משפט קמא
27. ביום 11.3.2019 ניתן פסק דין חלקי (בהתאם להסדר הדיוני הנזכר בפסקה 23 לעיל. להלן: פסק הדין החלקי). בית משפט קמא קבע כי יש לדחות את חלקה הארי של התביעה מחמת התיישנות, וזאת למעט סוגיית הריביות, בכל הנוגע לתקופה שמיום 27.7.1996 (שבע השנים עובר להגשת התביעה), ולמעט החיובים בחשבון ספנדקס – אשר ביחס אליהם מצא כי יש לקבל את הטענות בחלקן. להלן ארחיב קמעה בעיקרי פסק הדין החלקי.
--- סוף עמוד 21 ---
28. בפתח הדברים, דחה בית משפט קמא על הסף שש טענות שהועלו על ידי התובעים, וזאת מחמת הרחבת חזית אסורה. ואלה הן, בקצרה, הטענות שנדחו: טענה כי הבנק יצר שלא כדין את "קבוצת גזונדהייט-שפיצר", קבוצה של חשבונות המקימה בטוחות צולבות בין כלל החשבונות בקבוצה (יוער כי, המדובר בטענה דומה לטענת הקבוצה, כאשר השוני נוגע להיקף החשבונות הנכללים בקבוצה, ובכלל זה לעירובם של חשבונות הנוגעים גם למר שפיצר ז"ל); טענה לקיומן של ערבויות אישיות כלליות נוספות שמר ספיר חתם בשמו של התובע, מחוץ לחשבונות בהם ניתן למר ספיר ייפוי כוח, וחיובו של התובע מכוחן; טענה כי שלוש מתוך שבע הערבויות נושא התביעה הוצאו מחשבון חברת KF, ולא מחשבונו האישי של התובע, כפי שנטען קודם לכן, וביחס אליהן הועלו טענות חדשות ושונות מאלה שנטענו ביחס לשבע הערבויות (יצוין כי בעניין זה מצא בית משפט קמא כי אכן שלוש הערבויות הללו הוצאו מחשבון חברת KF, אך קבע כי אין להעלות ביחס אליהן טענות חדשות מאלה שנטענו בכתב התביעה, וכן דחה את הטענה כי אחת מהערבויות הללו נפרעה, היות שהתובעים לא טענו לכך בכתב התביעה, ואף לא ביקשו את תיקונו בעניין זה); טענה כי השעבוד נושא התביעה כלל לא מבטיח את חובות חברת KF האנגלית וגם לא את חובות חברת KF האירית, אלא חברה אחרת – חברת K.F. Chemical Co. Ltd, חברה שלישית במספר, שנרשמה בואדוז, ליכטנשטיין (להלן: חברת KF ואדוז); וטענה כי רכישות מניות חברת פליינט נעשו לטובת קידום אינטרסים של מקורבים למר ספיר (ולא כהשקעות פרטיות של מר ספיר עצמו); טענה כי התובעים זכאים להפטר מכל חוב, לנוכח הפטר שנתן הבנק ליורשי שפיצר בגין ערבות ושעבודים שנתן מר שפיצר ז"ל לחובות התובע, חברת KF האנגלית וחברת קנטבוש (להלן: טענת ההפטר).