--- סוף עמוד 24 ---
ולמצער בשנת 1995 (כ-8 שנים לפני הגשת התביעה), שאז "הרכישות היו משמעותיות וניכרות יותר" (פסקה 90 לפסק הדין החלקי). לפיכך, נפסק כי גם רכיב זה של התביעה התיישן. למעלה מן הנדרש, הוסיף בית משפט קמא כי אף אם היה קובע שרכיב תביעה זה לא התיישן ביחס לרכישות שבוצעו לאחר יום 27.7.1996 (7 שנים קודם להגשת התביעה), היה מקום לדחות רכיב זה לגופו מהטעמים הבאים: מר ספיר היה דירקטור ומורשה חתימה בחברת KF האנגלית (לרבות בחשבון הבנק שלה), כך שמנקודת מבטו של הבנק, פעולותיו של הראשון בוצעו בסמכות; עסקינן בפעילות עסקית שאיננה חריגה לחשבון בנק זה; היקף הרכישות וסכומן היה סביר בנסיבות העניין, ובשים לב ליתר הנכסים בחשבון; ובאותה תקופה התבצעו רכישות של מניות חברת פליינט גם בחשבונו האישי של התובע, כך שלא הייתה מצדו של הבנק כל סיבה לחשוד בעניין זה.
33. בסוגיית הריביות, קבע בית משפט קמא כי הואיל ושיעורי הריביות משתנים לאורך הזמן וכן נגבים בעבור תקופות שונות, מדובר בעילה המתחדשת מיום ליום. בהתאם, נפסק כי התביעה בגין הריביות שנגבו ביחס לתקופה שמיום 27.7.1996 (היינו, שבע שנים ממועד הגשת התביעה), לא התיישנה, ואילו התביעה ביחס לריביות שנגבו עובר למועד זה – התיישנה.
34. בעניין החיובים בחשבון ספנדקס, נפסק כי רכיב זה לא התיישן, שכן, לפי כל המועדים הרלוונטיים – מועד מתן הערבות הכללית של התובע לחברת ספנדקס (שנת 1998), מועד מתן שלוש הערבויות האישיות הספציפיות של התובע לחברה (שנת 2000) ומועד הרחבת השעבוד לטובת הבטחת חובות החברה (שנת 2000) – טרם חלפו שבע שנים עד מועד הגשת התביעה.
35. לאחר מכן, בחן בית משפט קמא, ביחס לסוגיות שנקבע כי הוגשו בחלוף תקופת ההתיישנות, האם מתקיימים החריגים הקבועים בסעיפים 7 ו- 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: החוק או חוק ההתיישנות. יוער כי לעניין סעיף 7 לחוק, נבחן הנוסח עובר לתיקונו בשנת 2015). בית משפט קמא עמד על כך ששאלת הידיעה של התובעים (ולחלופין מודעותם) היא סוגיה מרכזית בתביעה דנן, הן לעניין התקיימות החריגים לתחולת ההתיישנות והן לעניין הטענות גופן (בקשר לפעולות שביצע מר ספיר, וכן ביחס להתנהלות הבנק). כן ציין בית משפט קמא כי את ידיעתה של חברת KF האנגלית יש לבחון על פי ידיעתו של התובע (מר גזונדהייט), ולא גורמים אחרים שהיו קשורים בפעילותה בשלב כזה או אחר, באשר התובע הוא האדם