--- סוף עמוד 26 ---
למרות שהתובעים לא טענו לכך, וקבע, בבחינת למעלה מן הצורך, כי לאור הקביעה לפיה התובע ידע, ולמצער לא עלה בידי התובעים להוכיח כי לא ידע, על אודות העובדות המגבשות את עילות תביעתו, אין בסעיף האמור כדי לסייע לתובעים, גם אם היו טוענים לתחולתו.
37. כן דחה בית משפט קמא טענות נוספות שהעלו התובעים נגד מניין מירוץ ההתיישנות כאשר עסקינן בתביעות נגד בנקים. כך, נדחתה הטענה כי יש למנוע מבנקים מלטעון, ולמצער להקשות עליהם לטעון, להתיישנות משיקולים של דין רצוי. באופן דומה, נדחתה הטענה כי בתביעה של לקוח נגד בנק בגין טענה על היעדר חוב, יש למנות את מירוץ ההתיישנות מהמועד בו נשלחה ללקוח לראשונה דרישה מאת הבנק לפרוע את החוב האמור.
38. לאחר דברים אלה, פנה בית משפט קמא לבירור של רכיבי התביעה שלא התיישנו לגופם. באשר לסוגיית הריביות ביחס לתקופה החל מיום 27.7.1996, נפסק כי בהיעדר הסכם בכתב בין הצדדים, ובהינתן שאין חולק כי ביום 27.7.1996 חייב הבנק את התובעים בריבית של ליבור + 1%, הבנק היה רשאי להמשיך ולחייב את התובעים בריבית האמורה, אך לא היה רשאי להעלותה באופן חד צדדי לאחר המועד האמור מבלי ליתן לתובעים הודעה מראש על כך. בהמשך לכך נמצא, כי משלא עלה בידי הבנק להוכיח כי מסר לתובעים הודעה כאמור, הרי ששיעור הריבית נותר על ליבור + 1% לאורך כל התקופה. עוד קבע בית משפט קמא כי קביעה זו חלה בכל חשבונות התובעים ובחשבונות הקשורים להם, לרבות בחשבון חברת קנטבוש, וזאת בהינתן שהבנק עצמו ראה בכל החשבונות הללו כ"קבוצה אחת", שהיחס אליה בכל הנוגע לחישוב הריביות הוא זהה. במאמר מוסגר, ציין בית משפט קמא את הקושי בהחלת הקביעה האמורה על חשבון חברת קנטבוש, מאחר שהחברה איננה תובעת בהליך, ואולם קבע כי הן מההיבט הדיוני (בהינתן שהחוב בחשבון חברת קנטבוש גולגל לחשבונות התובעים) והן מההיבט המהותי (מששיעורי הריבית היו צריכים להיות זהים בכל חשבונות ה"קבוצה"), מוצדק היה לכלול גם אותו תחת הקביעה האמורה. בית משפט קמא הוסיף וקבע כי אין מקום לחייב את התובעים בריבית חריגה ממועד הגשת התביעה, כפי שביקש הבנק לעשות, וזאת משום שגם לאחר הגשת התביעה המשיך הבנק לחייב את התובעים בריבית רגילה, הגם שהייתה בשיעורים משתנים, ובכך גילה דעתו כי הוא בוחר שלא לחייב את התובעים בריבית חריגה. בהקשר זה, ציין בית משפט קמא כי מהראיות עולה שטענת הבנק לריבית חריגה נולדה רק בשנת 2009,