כך שהן יתרות החובה והן יתרות הזכות יישאו ריבית, ושיעורה יהיה זהה ובהתאם לקבוע בפסק הדין החלקי, קרי – ליבור + 1%. סיכומו של דבר, בית משפט קמא הורה לבנק להשיב לתובעים סכום כולל של כ-850,000 דולר ו-150,000 ש"ח, המהווה את הפער בין הסכום ששולם על ידי התובעים על פי תחשיב הבנק המתוקן לבין סכום החוב לו היה זכאי הבנק על פי הסכמות הצדדים (ברכיבים שהוסכמו עליהם) והכרעת בית משפט קמא (ברכיבים שנותרו להכרעתו) (להלן: פסק הדין המשלים).
על פסק הדין החלקי ופסק הדין המשלים הוגשו שלושת הערעורים שלפנינו.
ערעור התובעים על פסק הדין החלקי (ע"א 4913/19)
טענות התובעים (מר גזונדהייט וחברת KF האנגלית)
42. בפי התובעים מספר טענות מרכזיות נגד קביעותיו של בית משפט קמא: ראשית, ובכך מתמקד עיקר ערעורם, התובעים גורסים כי שגה בית משפט קמא בקובעו כי מרבית רכיבי התביעה התיישנו. מבחינה דיונית, נטען כי לא ניתן היה להעלות נגד התובעים טענת התיישנות, משמדובר בטענת הגנה שאינה עומדת לבנק. התובעים מסבירים כי התביעה דנן הוגשה בעקבות בקשת הכינוס שהגיש הבנק, ובמענה לה, ועל כן, לשיטתם, הדרך הנכונה לראות את מצב הדברים היא שהבנק הוא התובע האמיתי בהליך. כך גם הבנק ראה עצמו בפועל וכך מלמדת גם התוצאה של פסק הדין החלקי, בהינתן שעל בסיסו שילמו התובעים לבנק סכום כסף נכבד. כפועל יוצא, הואיל והתובעים הם ה"נתבעים" הלכה למעשה, לא יכול הבנק לטעון להתיישנות נגדם. יתר על כן, נטען, כי אם תתקבל טענת הבנק לפיה עילות התביעה בעטיין נוצר החוב התיישנו, הרי שהמסקנה המתבקשת היא שהבנק לא דרש את החוב בתוך זמן סביר, ומשכך דינו להתבטל.
מבחינה מהותית, נטען כי לאור פסק הדין נגד ספיר, והנסיבות בהן ניתן, הרי שהתובעים עמדו בנטל להוכיח כי מתקיימים החריגים שבסעיפים 7 ו- 8 לחוק ההתיישנות המצדיקים את דחיית מניין תקופת ההתיישנות עד למועד בו נתגלה החוב לתובעים (ינואר 1999), ולמצער, נטען, כי יש להעביר את נטל ההוכחה לכתפי הבנק להוכיח שפעל כדין עת שיתף פעולה עם פעולותיו של מר ספיר. עוד נטען בהקשר זה כי בית משפט קמא שגה בקביעתו כי פסק הדין נגד ספיר אינו משליך על טענות הבנק. לשיטת התובעים, פסק הדין נגד ספיר משמיט את הקרקע מטענות הבנק לפיהן מר ספיר
--- סוף עמוד 30 ---
לא פעל בחריגה מהרשאה ובניגוד עניינים, ולמצער מעביר את נטל ההוכחה אל הבנק להראות כי לא היה שותף לפעולותיו, ולכל הפחות לא התרשל בכך שאיפשר פעולות אלה. כן טענו התובעים כי גם אם לא יינתן משקל לפסק הדין נגד ספיר, היה על בית משפט קמא לבחון את טענות המרמה לגופן לצורך תחולת סעיף 7 לחוק ההתיישנות. ברם, לשיטתם, בית משפט קמא נמנע מכך, והסתמך על עדותו של עד אחד (מר ברלך, מנהל סניף הבנק כאמור) בקביעתו כי התובע ידע על פעולותיו של מר ספיר. זאת, למרות שקביעה זו כלל אינה עולה מעדותו של מר ברלך (בעיקר משום שהלה מעולם לא שוחח עם התובע על הפעולות נושא התביעה), ואף אינה מתיישבת עם פסק הדין נגד ספיר ועם עדותו של האחרון, וכן עם יתר העדויות והראיות בתיק. עוד טענו התובעים כי טענת ההתיישנות המופנית כלפי התובע נבחנה בראי התובע כלקוח, בעוד שבפועל הוא נתבע על ידי הבנק בכובעו כערב, ועל כן, מירוץ ההתיישנות חל מהמועד בו דרש הבנק מהתובע לפרוע את החוב בהיותו ערב, דהיינו רק בסוף שנת 2001, עת נשלח מכתב הדרישה מהבנק. כן טענו התובעים כי לאחר פרוץ הסכסוך בשנת 1999, ובטרם דרישת הבנק את פירעון החוב בשנת 2001, התובעים הכחישו את החוב והערבויות לו, והבנק שתק לאור טענות אלה ולא דרש את פירעון החוב, באופן המביא לשיטתם לאיפוס מניין תקופת ההתיישנות מכוח סעיף 9 לחוק ההתיישנות.