45. רביעית, נטען כי טעה בית משפט קמא עת קבע כי טענת הקבוצה מהווה עניין תיאורטי גרידא (בעניין זה יוער כי התובעים מתייחסים לקבוצה כקבוצת "גזונדהייט-שפיצר", ולא כקבוצת "גזונדהייט" בלבד). לטענת התובעים, יצירת הקבוצה על ידי הבנק ומר ספיר היא שאיפשרה לראות בתובע ובמר שפיצר ז"ל, מנקודת מבטו של הבנק, כערבים יחד ולחוד לחובות החשבונות המשויכים לקבוצה, וכן איפשרה את מתן האשראי שלא כדין. יתרה מכך, נטען כי בית משפט קמא אף התבסס על ההנחה בדבר קיומה של קבוצה במסגרת קביעותיו בנוגע לחישוב הריביות, ועל כן לא מדובר בטענה תיאורטית. כן הלינו התובעים על קביעתו של בית משפט קמא לפיה גם אם הייתה עומדת להם עילת תביעה בגין קיומה של קבוצה, הרי שהיא התיישנה, וזאת משום שהתובעים כלל לא ידעו על קיומה של הקבוצה עד לשנת 1999, ועל כן חל חריג למירוץ ההתיישנות. עוד נטען בהקשר זה כי שגה בית משפט קמא כאשר דחה את טענת התובע להפטר מחמת הרחבת חזית אסורה. התובעים טענו כי לא רק שלא יכלו להעלות את טענת ההפטר במועד מוקדם יותר, עקב הסתרה מצד הבנק בדבר ההפטר שניתן ליורשי שפיצר, אלא גם שבית משפט קמא התיר לתובעים לברר את טענת ההפטר,
--- סוף עמוד 32 ---
לרבות הבאת ראיות ביחס אליה, ואף על פי כן דחה את הטענה מחמת הרחבת חזית אסורה.
46. לבסוף, העלו התובעים גם את הטענות הבאות: כי שגה בית משפט קמא בקביעתו לפיה בגין אחת מהערבויות נושא התביעה לא חויבו התובעים, ומכאן שלא קמה להם עילת תביעה בעניינה. כן נטען כי בית משפט קמא שגה גם בקביעתו כי טענת התובעים בנוגע לחשבון ממנו הוצאה הערבות הנדונה (וכן שתי ערבויות נוספות) מהווה הרחבת חזית אסורה. לטענתם, מדובר בערבות שהוצאה על ידי מר ספיר שלא כדין בחשבון חברת KF (ולא בחשבונו האישי של התובע), והתובעים חויבו בעטיה בסכום של כ-770,000 ש"ח; כי על אף שקיבל את טענת התובע לפיה ייפוי הכוח שניתן למר ספיר סויג בשני מכתבים ששלח התובע לבנק, בית משפט קמא מצא כי יש לבטל רק את הרחבת השעבוד, אך לא פעולות רבות נוספות שנעשו על ידי מר ספיר ללא הרשאה; וכי שגה בית משפט קמא בדחותו, מחמת הרחבת חזית אסורה, את הטענה כי רכישת מניות חברת פליינט על ידי מר ספיר נעשתה הן לטובתו האישית והן לטובת מקורביו. כן ציינו התובעים, בשולי טענותיהם, כי גם חלק מהקביעות העובדתיות של בית משפט קמא הן שגויות.
טענות הבנק