--- סוף עמוד 37 ---
1% לאחר שהבנק דרש מהתובעים לפרוע את החוב והללו לא עשו כן, ובוודאי שלא לאחר הגשת בקשת הכינוס. לבסוף, נטען כי שגה בית משפט קמא בקובעו כי הבנק פעל בחוסר תום לב ותוך שימוש לרעה בהליכי משפט בקשר לבקשת התובעים לשחרור ניירות ערך ופיקדונות, ואף אם קביעה זו תיוותר על כנה, הרי שהשלכותיה, לשיטתו, הן, לכל היותר, ביחס להיבט הרטרואקטיבי, אך לא כלפי העתיד, ובפרט לא ביחס לתקופה החל משנת 2009 שאז נכללה הריבית החריגה גם בדפי החשבון השוטפים שנשלחו לתובע. כך במיוחד כאשר התובעים הם שגרמו לעיכובו של ההליך ונמנעו מלשלם את חובם.
54. שנית, הבנק סבור כי שגה בית משפט קמא עת קבע כי נפל פגם בערבות הכללית שהעמיד התובע לטובת הבטחת חובות חברת ספנדקס. לטענתו, מר ספיר הוסמך לחתום על ערבות זו בשם התובע מכוח ייפוי הכוח שנתן התובע; מתן הערבות עלה בקנה אחד עם התנהלותו של התובע ופעולותיו בקשר לחברה, ותאם את צרכיה; והוכח כי התובע ידע על ערבות זו. כן דחה הבנק את נימוקיו של בית משפט קמא בבסיס הקביעה כי נפל פגם בעשיית הערבות, וכן את סימני השאלה שהעלה בית משפט קמא ביחס לתוקף הערבות והצורך בה לאור הנסיבות.
55. שלישית, נטען כי לא היה מקום להורות כי גם החוב של חברת ספנדקס שלא שולם במועד יישא ריבית בשיעור מינימאלי של ליבור + 1%. זאת, משום שעל פי כתבי הערבויות הספציפיות, שיעור הריבית הרגיל הועמד על ליבור + 1%, ועל כן, בהינתן שהחוב לא נפרע במועד, הרי שהבנק היה רשאי לגבות ריבית חריגה. כך במיוחד שעה שהתובע כלל לא חלק על החוב האמור ועל ערבותו לחלק ניכר מחוב זה, ובכל זאת נמנע מלשלמו. כן נטען כי אף אם ייקבע שהחוב יישא ריבית בשיעור מינימאלי כאמור, יש מקום להחיל את הריבית ממועד הוצאת הערבויות (קיץ 2000) ולא ממועד הגשת התביעה (קיץ 2003).
56. לבסוף, נטען כי שגה בית משפט קמא עת קבע כי יש לזכות את התובעים בגין ריבית שנגבתה בחשבון חברת קנטבוש מעבר לשיעור של ליבור + 1%, היות שחברת קנטבוש כלל לא הייתה צד להליך וחשבונה לא נכלל בכתב התביעה.
טענות התובעים (מר גזונדהייט וחברת KF האנגלית)
--- סוף עמוד 38 ---
57. התובעים, לעומת זאת, גורסים כי דינו של ערעור הבנק להידחות. לטענתם, טענות הבנק ביחס לשיעור הריבית שקבע בית משפט קמא מבקשות לתקוף קביעות עובדתיות, שאין ערכאת הערעור נוטה להתערב בהן, ועל כל פנים מדובר בקביעות מוצדקות, תוך שהתובעים חוזרים על נימוקיו של בית משפט קמא בפסק דינו. לצד זאת, טוענים התובעים כי יש לדחות את טענת הבנק לפיה הסכמי פתיחת החשבון מאפשרים לו לקבוע את שיעור הריבית בהיעדרה של הסכמה, וזאת היות שמדובר בטענה הסותרת את טענתו האחרת של הבנק כי היו הסכמים בין הצדדים בנוגע לשיעור הריבית. מכל מקום, נטען, כי אף אם תתקבל הטענה כי ההסכמים האמורים התירו לבנק לקבוע את שיעור הריבית, הרי שאין בהם כדי לפטור את הבנק מהחובה ליתן הודעה בטרם העלאת הריבית, הודעה שאין חולק שלא ניתנה באף אחד מהחשבונות (אף לא למר ספיר). כן טוענים התובעים כי אין לקבל את טענת הבנק לפיה היה עליהם להפקיד את סכום החוב הנטען עוד קודם לכן, על מנת להימנע מתשלום הריבית החריגה, שכן הבנק הוא זה שהפך את החוב לשנוי במחלוקת עקב דרישתו לחיוב רטרואקטיבי בשיעור ריבית חריגה. ממילא, לא היה מקום לדרוש מהתובעים להפקיד את סכום החוב מבלי שהותר להם לשחרר את המניות המשועבדות כנגדו.