58. באופן דומה, טענו התובעים כי אין להתערב גם בקביעות בית משפט קמא בדבר בטלות הערבות הכללית שהוצאה לטובת חברת ספנדקס ובדבר שיעור הריבית שתישא יתרת החוב הנערב של חברת ספנדקס, בהיותן קביעות עובדתיות המבוססות על חומר הראיות שהובא בפני בית משפט קמא. ביחס לקביעה האחרונה, הוסיפו התובעים כי מעת שנקבע כי הבנק יכול להיפרע רק מכוח הערבויות הספציפיות (ולא מכוח הערבות הכללית או השעבוד), אומץ תחשיב שהגישו התובעים ביחס ליתרת החוב הנערב, אשר הבנק לא חלק עליו. מכאן שטענת הבנק המבקשת לאמץ שיעור ריבית השונה מהתחשיב האמור מהווה הרחבת חזית אסורה, וממילא יש לדחותה גם לגופה. עוד נטען כי החוב בחברת ספנדקס מעולם לא נשא בריבית חריגה בפועל, ומשכך בוודאי שאין לחייב בשיעור זה בשלב הנוכחי.
סיכומי התשובה מטעם הבנק
59. בסיכומי התשובה דוחה הבנק את טענות התובעים, וטוען כי מרבית מטענותיו כלל לא זכו להתייחסות התובעים, לא כל שכן להתייחסות עניינית. כך במיוחד לעניין טענתו כי לא היה מקום להחיל את שיעור הריבית שקבע בית משפט קמא על חשבונות
--- סוף עמוד 39 ---
שלא נכללו בכתב התביעה. הבנק מוסיף כי בניגוד לנטען על ידי התובעים, טענותיו מופנות כלפי המסקנות המשפטיות אליהן הגיע בית משפט קמא, ולא כלפי חומר הראיות והעובדות שהיו בבסיסן. בכל הנוגע לשיעור הריבית, מדגיש הבנק כי בקביעת שיעור הריבית על ליבור + 1% כריבית שחלה ב"תחילת הדרך", התבסס בית משפט קמא על תצהירו של מר דוד כץ, עד מטעמו של הבנק, שהנתונים שהובאו בתצהיר הוסכמו גם על ידי בא-כוח התובעים. ואולם, בהתאם לתצהיר האמור, שיעור הריבית עמד על ליבור + 2% ב"תחילת הדרך" (שהיא, לשיטת הבנק, המועד בו נגבתה לראשונה ריבית בהתאם לתצהיר האמור), ועל ליבור + 1.5% החל מיום 27.7.1996. משכך, ובשים לב ליתר קביעות בית משפט קמא בעניין זה, היה נדרש לכל הפחות לקבוע שיעורים אלה, חלף ליבור + 1%. עוד טוען הבנק, כי גם אם תתקבל טענת התובעים כי אין מקום לחייב אותם בריבית חריגה, אין בפיהם כל התייחסות לטענה כי לכל הפחות היה על בית משפט קמא להחיל את שיעור הריבית הרגיל, כפי שחל מעת לעת (ולא שיעור ריבית מינימאלי כאמור).
הערעור על פסק הדין המשלים (ע"א 8513/19)
60. הערעור על פסק הדין המשלים הוגש על ידי הבנק, במסגרתו נטען כי שגה בית משפט קמא עת קבע כי שיעור הריבית שנקבע בפסק הדין החלקי יחול הן על פעולות חובה והן על פעולות זכות. לסברת הבנק, אין כל הצדקה לזכות את חשבונות התובעים בריביות בגין פעולות זכות, בוודאי שלא בשיעור ריבית הזהה לזה שנקבע בעבור פעולות חובה, ועל אחת כמה וכמה אין מקום להחיל קביעה זו באופן גורף על כל חשבונות התובעים, ללא כל הבחנה ביניהם, ובפרט לתחולת ההליך עליהם. לבטח אין מקום להחיל קביעה זו על כל התקופות, באופן המנוגד להתנהלות התובעים בחשבונותיהם, ומבלי שהתקיימו התנאים שנקבעו לכך בפסיקה.