המצב האחד, הוא כאשר הלקוח מעלה נגד הבנק טענות בעניין תוקפם של חיובים בחשבון, אשר למעט העובדה שיש בהם כדי להפחית מגובה החוב הנתבע על ידי הבנק, לא ניתן לכרוך אותם בקשר ישיר וקרוב אל החוב הנתבע על ידי הבנק. במצב דברים זה, עילת התביעה ביחס לטענות הלקוח מתגבשת עם ביצוען של אותן פעולות אשר יצרו את החיובים בחשבון עליהן מלין הלקוח, ואת מירוץ ההתיישנות הנוגע אליהן יש לבחון בהתאם לכך. אם תאמר אחרת, יוכל הלקוח להעלות טענות נגד פעולות שונות שבוצעו בחשבון גם מהעבר הרחוק, ללא כל מגבלה של דיני ההתיישנות, ובניגוד לתכליות העומדות בבסיסם (ראו פסק דינו של השופט יצחק עמית שניתן עת כיהן כשופט בית המשפט המחוזי בחיפה: ת"א (חיפה) 719/96 דיאב נ' בנק ערבי ישראלי בע"מ, פסקה 53 [פורסם בנבו] (20.10.2002). כן ראו: עא"ח 219/11 גד חברה להפצה בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, פסקה 18 [פורסם בנבו] (9.12.2012)).
--- סוף עמוד 46 ---
המצב השני, הוא כאשר הטענות שמעלה הלקוח כלפי הבנק מופנות נגד תוקפן של פעולות אשר מקיימות זיקה ישירה והדוקה לחוב הנדרש על ידי הבנק. כך למשל, כאשר הבנק מבקש להיפרע בגין חוב שנוצר מהלוואה מסוימת או מהסכם ספציפי, ואילו הלקוח מבקש לטעון כנגד תוקפה של אותה הלוואה או הסכם. במצב דברים זה, תטה הדעת לאפשר ללקוח להשמיע את טענותיו מבלי שהבנק יוכל לטעון להתיישנות נגדן (והשוו: רע"א 187/05 נסייר נ' עיריית נצרת עילית, פ"ד סד(1) 215, 245 (2010); ע"א 735/07 צמרות חברה לבניין נ' בנק מזרחי-טפחות, פסקאות 41-36 [פורסם בנבו] (5.1.2011) (להלן: עניין צמרות); עניין עקל, פסקאות 37-36).
הבחנה זו מעוגנת בלשונו של סעיף 4 לחוק ההתיישנות, השולל את האפשרות להשמיע טענת התיישנות במקרה של קיזוז או תביעה שכנגד, "כשהיא והתביעה שבאותה תובענה נושאן אחד או כשהן נובעות מאותן נסיבות". ומכלל הלאו נלמד ההן, כאשר תביעת הבנק וטענת ההתיישנות 'נושאן אינו אחד' והן 'אינן נובעות מאותן נסיבות', רשאי הבנק לטעון את טענת ההתיישנות. מכאן שלהבחנה שהוצגה לעיל תחולה אף אם טענות הלקוח מועלות במסגרת דיונית של תביעה שכנגד או טענת קיזוז (שאז חל סעיף 4 לחוק ההתיישנות במישרין), ומקל וחומר כאשר מדובר במקרה כגון זה בו עסקינן, בו הלקוח הגיש תביעה עצמאית (שאז הטענה להחלת סעיף 4 לחוק ההתיישנות היא על דרך ההיקש).
עוד יודגש, כי לעניין זה אין נפקא מינה אם עסקינן בתביעה של הבנק המופנית כלפי לקוחו, בהיותו בעל החשבון, או אם מדובר בתביעה המכוונת נגד ערב לחשבון המתנהל בבנק. בשני המצבים – ככל שלא מועלית טענה הקשורה באופן ישיר והדוק לחוב הנדרש או לכתב הערבות, הרי שאין הצדקה למנוע מהבנק להעלות טענת התיישנות נגדה.