83. אעיר, מבלי למצות במסגרת הנוכחית את הטיעון, כי מבחינה טרמינולוגית, השימוש במינוחים "נאמנות" או "אמון" לתיאור חובת ההתחשבות בה נושא הבנק כלפי הלקוח אינו מוצלח. בעולם המשפט האנגלו-אמריקאי למושגים אלה משמעות מוגדרת, המלמדת על היקף מירבי של חובת התחשבות באינטרס של הזולת, דהיינו, על כך כי על החייב בחובות האמון (שיש המכנים אותו "אמונאי") לפעול אך ורק על פי טובתו של הזכאי מכוחן (שלעיתים מכונה "הנהנה"), וזאת אף בהתעלם מהאינטרס האישי שלו עצמו. מכך נגזרים שני כללי ההתנהגות המאפיינים את מוסד האמון: איסור על ניגוד עניינים וחובה לגלות גילוי מלא (ראו עמיר ליכט דיני אמונאות – חובת האמון בתאגיד ובדין הכללי 78-48 (2013)). כפי שצוין, חובת הבנק כלפי הלקוח איננה מגיעה, במקרה הכללי, לרמת מחויבות זו. אכן, הבנק נדרש להתחשב באינטרס הלקוח בצורה מוגברת, העולה על זו הנדרשת מעוסק רגיל, ואולם לכדי חובת ההתחשבות המוחלטת, המתבטאת באיסור על ניגוד עניינים ובחובת גילוי מלא, המהווה את ליבת
--- סוף עמוד 51 ---
מוסד "הנאמנות", אין הוא נדרש. כך, למעט, בהקשרים מסוימים ומוגדרים בהם הוא פועל בעבור הלקוח באופן שיש בו כדי להטיל חובת אמון ממש – כגון כשהוא מחזיק בנאמנות במניות עבורו, או פועל כשלוחו לצורך ביצוע פעולה משפטית כזו או אחרת. במקרה הרגיל, כגון בעת העמדת הלוואה או פתיחת חסכון, הבנק איננו לא "נאמן" ולא "אמונאי" של הלקוח – הוא נותן שירות חיוני המחויב בחובות התחשבות מוגברות (אך לא מקסימאליות). משכך, מוטב היה לכנות חובות התחשבות מוגברות אלה בשם מיוחד המלמד כי מדובר בחובת התחשבות החורגת לצד החומרה מ"תום לב" הנדרש מכל נותן שירות, ואינה מגיעה לכדי "חובות אמון" הנדרשות מ"נאמן" או "אמונאי" – אולי המינוח "הגינות" בו עשה המחוקק שימוש בסעיף 193 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 יכול להוות תחליף טרמינולוגי הולם ל"נאמנות" גם בהקשר זה (להרחבה ביחס למדרג חובות ההתחשבות בזולת, והיחס בינן לבין חובות המיומנות, ראו עופר גרוסקופף ויפעת נפתלי בן ציון "'תָּפַשְׂתָּ מְרֻבֶּה, לאֹ תָּפַשְׂתָּ', האומנם? על נורמות התנהגות, מנגנונים פרוצדורליים וביקורת שיפוטית בדיני התאגידים" ספר יורם דנציגר 133, 149-135 (לימור זר-גוטמן ועידו באום עורכים, 2019)).
84. חובת הזהירות מטילה על הבנק את החובה לנהוג כלפי לקוחותיו במיומנות ובזהירות הראויות, לנקוט באמצעים שבנק סביר היה נוקט בנסיבות העניין, וכן לדאוג כי כספיו או נכסיו של הלקוח המופקדים בידי הבנק לא ייפגעו (ע"א 636/89 ד"ר כחולי נ' בנק ברקליס-דיסקונט בע"מ, פ"ד מה(3) 265, 274 (1991) (להלן: עניין כחולי); דנ"א 1740/91 בנק ברקליס-דיסקונט בע"מ נ' פרוסט-קוסטמן, פ"ד מז(5) 31, 47 (1993) (להלן: דיון נוסף כחולי); עניין שני, פסקה 9). ודוק, התנהלות הבנק נבחנת על פי מבחן אובייקטיבי, דהיינו כיצד בנק סביר וזהיר היה נוהג, ולא באופן סובייקטיבי (דיון נוסף כחולי, בעמ' 72-67, 86; עניין עיזבון אופלגר, בעמ' 371). נקודת המוצא בעניין זה היא כי לנוכח הידע והמומחיות בהם אוחז הבנק, יש בידו כדי לשמש כ"מונע הנזק הזול ביותר" ולחסוך נזקים מהלקוח ביחס לחשבונותיו ונכסיו שבבנק (עניין צבאח, בעמ' 585; עניין כהן, בעמ' 336; עניין סולכור, פסקה 16). בדומה לחובת הנאמנות, גם היקפה של חובה זו וסטנדרט ההתנהגות המתחייב ממנה אינם עשויים מקשה אחת, אלא משתנים הם ממקרה אחד למשנהו, כל מקרה ונסיבותיו. בתוך כך, בפסיקתו של בית משפט זה נמנו מספר שיקולים אותם יש לקחת בחשבון בעת קביעת רמת הזהירות הנדרשת מהבנק במקרה נתון, ובכללם: שיקולים הנוגעים לסוג החשבון בו מתבצעות הפעולות (האם מדובר בחשבון עסקי או פרטי); שיקולים הנוגעים לסוג הפעילות הבנקאית הנדונה, כגון האם מדובר בפעילות שגרתית או חריגה בכלל (על פי טיבה