במערכת יחסים משולשת זו, תחת כל אחד מהמצבים לעיל, מחד גיסא, מוטלת על הבנק החובה לפעול על פי הוראות השלוח, המשקפות במצב הדברים הרגיל את רצונו של השולח, הוא לקוח הבנק; ומאידך גיסא, נוכח "בעיית הנציג" המתעוררת ביחסי שליחות, אל לו לבנק לקבל את הוראות השלוח באופן עיוור, שמא ימצא עצמו נותן יד לפעולה המנוגדת לאינטרסים של לקוחו (הוא השולח).
86. נוכח האמור, במספר פרשות שנדונו בבית משפט זה נקבע כי הנחת המוצא היא שבמרבית המקרים, נותני ההוראות לבנק הם אנשים ישרים, ועל כן לא חלה על הבנק חובת חקירה מקיפה ביחס לפעולות שעל פני הדברים נחזות ככשרות ותקינות. ואולם, במקרים בהם מבצע השלוח פעולות המעוררות חשד בקשר לתקינותן, אם בראי הפעולה עצמה ואם בראי הפעולה מנקודת מבטו של הלקוח ורצונו – או אז, מוטלת על הבנק החובה לבדוק ולחקור את פשרן של אותן פעולות וליידע את הלקוח, אפילו אם נדמה כי הן מעוגנות בהרשאה תקפה, כאשר היקף האמצעים שיידרש הבנק להשקיע לצורך אותו בירור ייבחן לפי כל מקרה ונסיבותיו (עניין כחולי, בעמ' 277-275; דיון נוסף כחולי, בעמ' 54, 58-57; עניין כהן, בעמ' 337; עניין עמר, פסקה 14). ודוק – שניים הם השיקולים שעל הבנק לקחת בחשבון: רמת החשד בדבר ביצועה של פעולה פסולה מזה והיקף האמצעים הנדרשים לצורך בירור אותה פעולה חשודה מזה. ככל שרמת שהחשד גדולה יותר, והחקירה הנדרשת מהבנק היא פשוטה ומהירה יותר, כך תגדל חובתו של הבנק (עניין כחולי, בעמ' 277; דיון נוסף כחולי, בעמ' 64; עניין כהן,
--- סוף עמוד 54 ---
בעמ' 337). בין הדוגמאות לאותם מצבים בהם מתעורר חשד כי מתבצעת פעולה המנוגדת לרצונו של השולח, ניתן למנות מצבים בהם השלוח מבצע פעולה ביחס לענייניו שלו (עניין כחולי; עניין כהן; עניין עמר), או כאשר מדובר בפעולה המצמיחה לשלוח טובת הנאה שלא בהסכמת השולח (או בהתאם לרצונו המשתמע), או כשמדובר בפעולה שיש בה משום ויתור על זכות של השולח או שאין בה תמורה עבורו (ראו גם: סעיפים 5(א), 8(3) ו-8(4) לחוק השליחות). ויובהר, דברים אלה – אשר נאמרו ביחס לחובת הזהירות – נכונים הם, בשינויים המתאימים, גם לבחינתה של חובת הנאמנות בה חב הבנק.
הערה: מבחינה דוקטרינרית, במצב הדברים בו עסקינן, אספקלריה נוספת באמצעותה ניתן לבחון את התנהלות הבנק היא דיני השליחות, המעניקים בידי הלקוח עילת תביעה נפרדת ובצידה סעדים שונים (ראו: עניין כחולי, חוות הדעת של השופט (כתוארו אז) אהרן ברק; דיון נוסף כחולי, בעמ' 76-72, 81-77; עניין כהן, בעמ' 352-346). ואולם, משעניין זה לא הועלה בפנינו, אין צורך להידרש אליו. ממילא, אף אם התובעים היו טוענים לכך, ספק אם היה בכך כדי לשנות ממסקנותינו. אכן, כפי שהיטיב לתאר זאת, השופט (כתוארו אז) מישאל חשין: "בסוף כל הסופות אמורים אנו לקבוע כללי התנהגות ראויים ביחסי בנק ולקוחו, ובמסגרת אותה שיטת משפט; ואם באחת הגענו למסקנה מסוימת בעניינה של השאלה הראשונה, יהיה זה אך מוזר אם התשובה לשאלה השנייה תוליך אותנו לכיוון שכנגד. אכן, הכלים הם שלובים, ולא נופתע אפוא אם יימצא לנו שהנורמה בשתי הסוגיות היא אותה נורמה" (דיון נוסף כחולי, בעמ' 72).