--- סוף עמוד 71 ---
בשולי הדברים אציין, כי קשה להשתחרר מהרושם כי רכישת מניות חברת פליינט אשר התחילה כהשקעה מזהירה, התגלתה כהשקעה גרועה, עת צלל ערך המניה החל מהמחצית השנייה של שנת 1997, ובשל כך נוצר רצון אצל התובעים להתנער ממנה, בשונה מיתר ההשקעות שביצעה החברה באותם השנים, אליהם לא התכחשו התובעים (על מנת לסבר את האוזן: בשנת 1995 ערך המניה הממוצע של הרכישות שבוצעו עמד כ-4.35, בשנת 1996 עמד ערך המניה על ממוצע של כ-4.45 ובמחצית הראשונה של שנת 1997 עמד על ממוצע של כ-7.1. לעומת זאת, ביולי 1997 עמד ערך המניה של הרכישות שבוצעו על ממוצע של כ-1.33 וביתר הרכישות מאותו מועד ועד לסוף שנת 1997 עמד ערך המניה על ממוצע של כ-0.48).
113. אשר על כן, ולמרות שקביעותיו של בית משפט קמא לגופו של רכיב זה נעשו "במאמר מוסגר" ו-"למעלה מהנדרש" לאור עמדתו בשאלת ההתיישנות, סבורני כי אין מקום להחזרת הדיון בעניין זה לבית משפט קמא, אלא יש לאשר את מסקנתו כי דין רכיב זה של התביעה להידחות.
ה. סוגיית הריביות
114. סוגיית הריביות נסובה סביב שלושה היבטים: שיעור הריבית שיש לצרף לסכום החוב בו חבים התובעים; התקופה שבגינה יש לגבות ריבית רגילה; והיקף החשבונות עליהם יחולו הקביעות בשאלות הראשונות. אדון בהיבטים אלה כסדרם.
115. בכל הנוגע לשיעור הריבית שיש לצרף לסכום החוב בו חבים התובעים, בעת הזו אין חולק כי בין הצדדים אין הסכמה בכתב בדבר שיעור הריבית אותו רשאי היה הבנק לגבות, ולמצער לא נמצא כל הסכם בעניין זה. על דרך הכלל, ככל שקיים הסכם בין הבנק ללקוח בדבר תשלום הריבית, הרי שיש לפעול על פיו; בהיעדרו של הסכם, התחקות אחר אומד דעת הצדדים, מביאה למסקנה כי שיעור הריבית ייקבע על פי השיעור הנהוג בבנק (ראו והשוו: ע"א 426/78 בנק לאומי לישראל נ' גבאי, פד"א לד(1) 107 (1979). ויוער, כי בהסכמי פתיחת החשבונות נקבע במפורש כי בהיעדר הסכם כאמור, שיעור הריבית שיגבה יקבע על ידי הבנק (ראו, למשל, סעיף 15(a) למסמכי פתיחת חשבון KF האנגלית בו מצוין כי "All credits, overdrafts, advances or debit balances shall bear interest at the rate agreed upon in any agreement for credit, and in the absence of such agreement at the rate fixed by the bank.
--- סוף עמוד 72 ---
[…]"). שיעור הריבית הרגילה על מתן אשראי בחשבון עובר ושב (המכונה "ריבית החובה") מורכב משני רכיבים: ריבית בסיס ותוספת אחוזית. בעוד הרכיב הראשון הוא מדד אחיד וזהה לכלל הלקוחות, הרכיב השני משתנה בהתאם לשיקולים הנוגעים ללקוח הקונקרטי וצרכיו, ובכלל זה היקף הפעילות של הלקוח וטיב הבטחונות שהוא מעמיד לטובת הבנק (ראו: ע"א 424/86 נאות מרינה בת-ים בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, פ"ד מג(2) 355, 387 (1989) (להלן: עניין נאות מרינה); ע"א 2418/90 רלפו (ישראל) בע"מ נ' בנק למסחר בע"מ, פ"ד מז(5) 133, 140 (1992)).