116. בשלב הזה הצדדים אינם חלוקים על העקרונות הללו, אלא עיקר המחלוקת נעוצה ביישומם בענייננו: בעוד התובעים סבורים כי בהתחשב בהיקף פעילותו של מר גזונדהייט והחברות שבשליטתו, היה על הבנק לחייבם בריבית נמוכה יותר מזו שנגבתה בפועל, ובשיעור קבוע של ליבור + 1%, הבנק גורס כי הריבית שנגבתה בפועל, בשיעורים משתנים הנעים בין ליבור + 1% לבין ליבור + 3%, משקפת נאמנה את שיעורי הריבית הנהוגים בבנק ללקוחות בעלי מאפיינים דומים למר גזונדהייט.
117. בהכריעו מחלוקת זו, קבע בית משפט קמא כי בהיעדרו של הסכם בין הצדדים, המועד הקובע בדבר שיעור הריבית הנוהגת הוא יום 27.7.1996 – 7 שנים לפני הגשת התביעה. לפיכך, בהינתן שבמועד זה חייב הבנק את התובעים בריבית בשיעור של ליבור + 1%, הבנק רשאי היה להמשיך ולגבות שיעור זה, וככל שהיה מעוניין להעלות את שיעור הריבית לאחר המועד האמור, היה עליו למסור לתובעים הודעה על כך. ואולם, כך לגישת בית המשפט קמא, משהבנק לא הוכיח כי ניתנה לתובעים הודעה מתאימה בדבר שינוי גובה הריבית, הרי שיש להותיר שיעור זה, ולא הייתה ביכולתו לגבות ריבית בשיעור גבוה יותר.
118. סבורני כי הכרעתו זו של בית משפט קמא בעניין זה אינה יכולה לעמוד. זאת, שכן, אין כל הצדקה לעיגון שיעור הריבית במועד בו החלה להימנות תקופת ההתיישנות, בשים לב למועד בו הוגשה התביעה. פשיטא, כי אין בעיתוי זה, שהוא נגזרת אקראית של מועד הגשת התביעה, כדי ללמד מהו שיעור הריבית בו רשאי היה הבנק לחייב את הלקוח לאורך מכלול התקופה. נקודת המוצא כאמור היא ששיעור הריבית בו יחויב מר גזונדהייט צריך לשקף מעת לעת את שיעור הריבית הנהוג בבנק בו חויבו לקוחות בעלי מאפיינים דומים לאלו של מר גזונדהייט. הלכה למעשה, הפער בין עמדות הצדדים איננו גדול: בעוד התובעים טוענים לריבית בשיעור של ליבור + 1%,
--- סוף עמוד 73 ---
הבנק טוען לשיעור הריבית שנגבה בפועל, אשר עמד בחשבון חח"ד דולרי של החברה על ממוצע משוקלל של ליבור + 1.78% בתקופת השנים 1993 – 2003 (בחשבון מט"ח ליש"ט של החברה, שהיקפי החוב בו היו נמוכים יותר, עמדה הריבית בתקופה זו על ממוצע משוקלל של ליבור + 1.19%). לדידי, יש לקבל את עמדת הבנק בסוגיה זו מחמת מספר שיקולים מצטברים:
ראשית, הנטל להוכיח כי הריבית בה חויבו התובעים היא מופרזת מוטל על התובעים. בעניין זה, הסתמכו התובעים על חוות דעת של המומחה גיא אורן (להלן: המומחה אורן) אשר הביע דעתו כי שיעור הריבית הראוי בנסיבות העניין צריך לעמוד על ליבור + 0.5%. בקביעה זו, הסתמך המומחה אורן על מקרה אחד בודד שהגיע לידיו, ובו דובר על לקוח שסיכם מול הבנק בשנת 1999 על שיעור הריבית האמור. ברם, אין במקרה בודד זה, בוודאי כאשר מדובר בתקופת זמן שונה, כדי ללמד מהי הריבית הנוהגת בבנק בכלל, ולענייננו בפרט. כך במיוחד בהינתן עדותו של העד מטעם הבנק בעניין זה, מר דוד כץ, אשר הציג בתצהירו שבעה לקוחות אחרים של הבנק בעלי מאפיינים דומים למר גזונדהייט אשר חויבו בשיעורים דומים לו. ראו: נספח 1 לתצהיר). ואכן, בעדותו הודה המומחה אורן כי הריבית בה חייב הבנק את התובעים בפועל היא ריבית טובה (פרוטוקול הדיון בבית משפט קמא מיום 6.2.2013, עמ' 369 ש' 25-22).