--- סוף עמוד 75 ---
ליבור + 1% – ליבור + 3%, כאשר לעיתים הבנק העלה את השיעור ולעיתים הוריד אותו, ככל הנראה לפי מדיניות האשראי הנהוגה בבנק).
119. אשר לתקופה שבגינה יש לגבות ריבית רגילה – הצדדים, ובעקבותיהם בית משפט קמא, התמקדו בשני מועדים אשר יש בהם כדי לתחום את התקופה בגינה יש לגבות ריבית רגילה:
(-) מועד הגשת התביעה – יום 27.7.2003.
(-) המועד בו נדחתה הבקשה לשחרור ניירות ערך ופיקדונות התובעים על ידי בית משפט קמא – יום 23.9.2009.
התובעים גורסים כי יש לחייבם בשיעור הריבית הרגילה עד ליום 23.9.2009, ולאחריו זכאים הם לפטור מלא מחבות בריבית. לעומת זאת, הבנק טוען כי יש לחייב את התובעים בשיעור הריבית הרגילה עד ליום 27.7.2003, וממועד זה ואילך זכאי הבנק לתשלומי ריבית חריגה.
120. כאמור, בית משפט קמא דחה הן את עמדת התובעים והן את עמדת הבנק. נקבע, כי אין לחייב את התובעים בריבית חריגה ממועד הגשת התביעה, בהינתן שהבנק לא העלה דרישה זו למן תחילתו של ההליך ואף לא חייב את התובעים בשיעור זה בפועל לאחר שהוגשה התביעה, ומכאן שלא ניתן להטיל חיוב זה באופן רטרואקטיבי. כן נקבע כי אף אין לחייב את התובעים בריבית חריגה באופן פרוספקטיבי, מהמועד בו הועלתה הדרישה לראשונה והבנק החל לחייב את התובעים בשיעור זה, וזאת בשל התנהלותו של הבנק. מן העבר השני, נפסק כי אין להעניק לתובעים פטור מתשלום ריבית, וזאת משום שאין בדחיית טענתו של הבנק לתשלום ריבית חריגה, המהווה סנקציה בגין אי פירעון במועד, כדי להביא לאי תשלום ריבית רגילה כליל, המשקפת את עלות הכסף. התובעים לא ערערו על רכיב אחרון זה, ועל כן הערעור מתמקד אך בדרישת הבנק לתשלום ריבית חריגה.
121. בעניין זה מקובלת עליי מסקנתו של בית משפט קמא, ולא מצאתי טעם מבורר להתערב בה. בכל הנוגע לתקופה שלאחר הגשת התביעה (החל מיום 27.7.2003), עולה כי הבנק לא ניסה עד להגשת הבקשה לשחרור ניירות ערך ופיקדונות התובעים לטעון
--- סוף עמוד 76 ---
לריבית חריגה. בהתאם בית משפט קמא מצא, כעניין עובדתי, כי הבנק לא חייב את התובעים בריבית חריגה, אלא המשיך בחיובו בריבית הרגילה בשיעורים משתנים שנקבעו על ידו (כאשר שיעור המרווח לעומת הליבור לעיתים עולה ולעיתים יורד, באופן התואם ככל הנראה את מדיניות האשראי של הבנק באותה תקופה). זאת, למרות שהסכסוך בין הצדדים פרץ בשנת 1999 (במועד פניית הבנק הראשונה), ושההידברות ביניהם במהלך השנים שלאחר מכן לצורך הסדרת החוב לא הניבה פרי, עד אשר הגיש הבנק את בקשת הכינוס בשנת 2003 (ולאחריה הוגשה התביעה דנן). לא זו אף זו, בסמוך להגשת בקשת הכינוס והתביעה, החליטה ועדת האשראי של הבנק לחייב את מר גזונדהייט והחברות המשויכות לו בריבית של ליבור + 1.5% החל מיולי 2003 – הוא מועד הגשת בקשת הכינוס והתביעה; ושנה לאחר מכן, בספטמבר 2004, החליטה ועדת האשראי של הבנק לזכות את חשבונותיו של מר גזונדהייט וחברותיו לאחר שהתגלה כי הם חויבו בשיעור ריבית הגבוה מליבור + 1.5% (וראו פסקה 144 לפסק הדין החלקי. עוד ראו והשוו: ע"א 1266/08 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' הארגון למימוש האמנה על ביטחון סוציאלי (ישראל מערב גרמניה), פסקה 54 [פורסם בנבו] (18.7.2011)). כך, היה במשך כ-6 שנים, כאשר כפי שקבע בית משפט קמא, רק בשנת 2009, בעקבות הבקשה לשחרור ניירות ערך ופיקדונות התובעים, העלה הבנק לראשונה את הטענה כי יש להוסיף לחוב הנטען בבקשת הכינוס ריבית חריגה, באמצעות הפקת חשבונות עדכניים באופן רטרואקטיבי, ומאז גם החל לכלול ריבית חריגה בדפי החשבון השוטפים שהוצאו לתובעים (ביום 28.6.2009, כשבועיים לאחר הגשת הבקשה הנ"ל. באותו מועד הועלתה הריבית על ידי הבנק מליבור + 2% לליבור + 6%, וזאת רטרואקטיבית ליולי 2003, מועד הגשת התביעה).