"עו"ד אינו דומה לכותב בקשות. כאשר לקוח מפקיד בידיו את עניינו, אין לצפות לכך שהלקוח יידע בעצמו, בכל מקרה, מה הנושאים הטעונים בדיקה. המומחיות המקצועית של עורך הדין צריכה לשמש אותו ואת לקוחו באיתור של כל הטעון בדיקה... גם במקרה של פעולה מוגבלת על עורך הדין להעמיד את הלקוח על אותן הבעיות העיקריות האפשריות, היכולות להיות כרוכות בסוג העסקה אשר בה מדובר..."
וכן:
"מטבעם של יחסים כאלה שבין הדיוט בעניני חוק ומשפט לבין בעל-מקצוע בתחום זה, שהלקוח, הפונה לעורך-הדין שיטפל בענינו, שוטח לפניו את רצונו ובקשתו ומוסר לו את הפרטים הנוגעים לענין הנראים לו (ללקוח) כחשובים, ומשאיר לשיקולו המקצועי של עורך-הדין לבקש חומר נוסף העלול להיות דרוש לו ולהחליט על הדרכים והאמצעים המשפטיים הדרושים להשגת התכלית המבוקשת" (עניין כהן).
63. בענייננו מדובר היה במכר של זכויות אובליגטוריות אשר הטילו חובות רבים על רוכש הזכויות ועלויות תפעול לא מבוטלות וכל זאת, כמובן, בצד תקווה לרווח. נושאים אלו אינם במוקד הדיון, הן בשל כך שלא נטען לגביהם דבר והן בשל כך שהם קשורים לכדאיות העסקה ולא לסיכונים המשפטיים הכרוכים בה. לענייננו רלוונטיות הוראות סעיף 17 להסכם הזיכיון שנידונו לעיל, לפיו ראנה לא הייתה רשאית כלל להעביר את הזכויות ללא הסכמת קופיקס מראש ובתנאים הקבועים שם. רוצה לומר, מדובר היה בהסכם מכר עם אדם שאינו בעל כוח משפטי לבצעו כלל. עורך הדין לא עיין בהסכם הזיכיון ולא בדק כלל אם ראנה יכולה להתקשר בהסכם המעביר את זכויותיה לתובעים. די בכך כדי לקבוע שמדובר בהתרשלות.
64. יתרה מזו, לו היה עורך הדין מעיין בהסכם היה לומד על כך שתנאי בסיסי למתן הסכמתה של קופיקס הוא סילוק חובם של הנתבעים וכן תשלום דמי טיפול בסכום שלא יפחת מ-50,000 ₪ בצירוף מע"מ. תנאים אלו אינם מצויים במגרשה של הכדאיות העסקית (לגביה, ככלל, עורך הדין אינו נושא באחריות כלשהי), אלא נטועים עמוק במגרש הסיכונים המשפטיים הכרוכים בעסקה זו. נזכור כי במועד זה היה לראנה חוב של 600,000 ₪ כלפי קופיקס. עורך הדין לא היה מודע לתנאים אלו וממילא שלא העמיד את התובעים על משמעות הדברים. מדובר בסטייה מסטנדרט זהירות של עורך דין סביר ומכאן בהתרשלות.
65. אף בעובדה שהתובעים היו מודעים לצורך בהסכמת קופיקס, וכי התנאי אף נרשם בהסכם, אין להביא למסקנה לפיה עורך הדין לא התרשל. כידוע, "חובת הזהירות דורשת מעורך הדין להזהיר את לקוחו, ולהבהיר לו את מכלול הסיכויים והסיכונים הטמונים בהחלטתו המשפטית" (עניין גיאות; ע"א 67750-03-18 רותם ואח' נ' פסטינגר-גנון ואח' (15.8.2018)). בפרשת גיאות שורטטו כללים ביחס לשאלה מתי ייחשב עורך דין כמפר את חובת הזהירות באם לא התריע בדבר סיכון הטמון בפעולה משפטית לגביה נשכר לייעץ. נקבע כי מדובר בשכלול של מיהות הלקוח ומעורבותו, תוחלת הסיכון ומורכבות הסוגיה. בעניין הסיכון המגולם בפעולה צוין כי "מטבע הדברים קיימים סוגים שונים של סיכונים, אולם דומה כי הסיכונים שמצופה מעורך הדין להזהיר לגביהם – וזו הנחה שאניח לטובת הדיון ואינה מעוררת מחלוקת במקרה הנוכחי – הם אותם סיכונים "משפטיים", או במילים אחרות, ההשלכות האפשריות של פעולה מסוימת מבחינת הדין ... דומה כי ככל שהסיכון גדול יותר וודאי יותר, כך על עורך הדין לפעול יותר לאזהרת לקוחו." (עניין גיאות).