68. התובעים אינם חולקים על כך שההסכם היה זמין עבורם במעמד זה ומכאן שיכלו בעצמם לעיין בו וללמוד על תנאי הזיכיון. ואולם, אינני סבור שיש בכך לפטור את עורך הדין מחובתו המקצועית לבדוק זאת בעצמו ולהסביר לתובעים את מהות הסיכון וסיכויי התממשותו. התובעים העידו כי נתנו מבטחם בעורך הדין והאמינו שהוא מטפל בעניינם בצורה מקצועית ונאמנה ואינני סבור שבעצם העובדה שהם היו יכולים לקבל את הפרטים בעצמם, יש כדי לפטור את עורך הדין מחובותיו המקצועיות. בעניין זה נאמנה עלי גרסת התובעים, כפי שהעיד התובע, לפיה הוא עצמו לא עיין בהסכם הזיכיון במעמד החתימה על הסכם המכר וכי "מה שראיתי בפועל זה ההסכם שכיאל (עורך הדין – י.ט) עשה והקשתי מזה שיש לו את החוזה מולו והוא עושה את ההסכם בצורה מסודרת" (בעמ' 28, בש' 26). עם זאת, סוגיה זו רלוונטית לשאלת האשם התורם, שהרי אם המידע היה זמין עבור התובעים והם נמנעו מלעיין בהסכם, אפשר שמדובר ברשלנות תורמת שיש בה להפחית את שיעור הפיצויים ונושא זה ידון בהמשך.
69. אינני מקבל את טענת עורך הדין לפיה לא היה טעם בהסבר שכן התובעים היו אדישים לתנאי ההסכם בשל כך ששילמו כבר חלק משמעותי מסכום התמורה, ולא היו נסוגים מההסכם בכל מקרה (סעיף 16 לסיכומים). ראשית, הטענה לא הוכחה עובדתית והתובעים העידו שלו היו יודעים אז את תנאי הסכם הזיכיון להעברת הזכויות, לא היו חותמים על ההסכם, בוודאי שלא באופן בו נוסח. טענה זו לא נסתרה והיא מקובלת עלי. יתרה מזו, התובעים שכרו את עורך הדין על מנת שיאיר עיניהם באם קיימת בעיה כלשהי בהתקשרות עם הנתבעים אף אם סיכמו עוד קודם לכן את העקרונות הכלליים ואף אם שילמו חלק מהתמורה. חובתו של עורך הדין הייתה להביא בפניהם, גם בשלב מאוחר יחסית זה, את סיכוני העסקה ולאפשר להם לקבל החלטה על בסיס עובדתי ומשפטי מלא ונכון. אכן, אם התובעים היו מבקשים להמשיך בעסקה למרות הסיכונים שהיו מובאים לידיעתם, לא היה עורך הדין נושא באחריות (ובמצב זה ראוי היה להעלות את הדברים על הכתב) ואולם, כאשר אין מחלוקת שהוא לא הסביר את סיכוני העסקה, שכן לא היה מודע להם כלל, מדובר בהתרשלות.
70. נושא נוסף שראוי לדון בו הוא היעדר קביעת מנגנון הגנה להבטחת התמורה הכספית ששילמו התובעים. ראינו כי העברת זכויות הזיכיון הייתה כפופה להסכמת קופיקס וכי ללא הסכמה זו לא ניתן היה להעביר את הזכויות. אף בעניין זה עמדתי היא שעורך הדין התרשל ואסביר. עורך הדין מודה שידע על הצורך בהסכמת קופיקס להעברת הזכויות (לשיטתו, מהצדדים). חרף זאת הוא לא קבע בהסכם המכר כל מנגנון חוזי המגן על התובעים מפני מצב בו ישולמו כל כספי התמורה אך הזכויות בסופו של יום לא תעבורנה לבעלותם בשל אי מתן הסכמה. בעניין זה שותק הסכם המכר ואינו כולל כל הוראה בדבר מצב בו ההסכמה לא תינתן. לדידי, עורך הדין היה חייב להמליץ לתובעים על תשלום יתרת התמורה רק לאחר מתן ההסכמה או לחלופין על הפקדת הסכום בנאמנות עד מתן ההסכמה. בכל מקרה היה עליו להסביר להם את הסיכון באם לא ינהגו כך. ואולם, התעלמות מהצורך להבטיח שהתמורה לא תשולם בתנאי אי וודאות אלו ללא כל בטוחה שההסכמה אכן תינתן ושההסכם יצא אל הפועל, היא סטייה מסטנדרט זהירות סביר. מסקנה זו נכונה גם כאשר התובעים שילמו עד מועד זה 200,000 ₪ מתוך 351,000 ₪. עדיין היה מקום להגן, למצער, על סכום היתרה ולמנוע מצב בו הוא משולם והתובעים נותרים ללא דבר. מדובר בפעולה בסיסית ומקובלת בתחום ומשכך ברי בעיני שמדובר בהתרשלות. ראו: