24. בצד דברים אלו, מקובל עלי שאף בשלב זה לא היו התובעים מודעים לפרטיו המלאים של סעיף 17 להסכם הזיכיון. אף בשלב זה לא סביר בעיני כי התובעים היו חותמים על ההסכם, באופן בו נוסח, היינו ללא כל מנגנון שיבטיח את זכויותיהם וכספם, לו היו מודעים לתנאי הזיכיון המרוקנים מכל תוכן את הסכם המכר. ידיעה כאמור אינה מתיישבת עם העובדה שסברו שמדובר בתנאי פורמלי שאין סיכוי ממשי שלא יתקיים, גרסה שאף עורך הדין אישר. כפי שצוין לעיל, סעיף 17 להסכם הזיכיון מציין במפורש שלצורך העברת הזכויות נדרשת הסכמה מראש ובכתב של קופיקס; תשלום חובות המפעיל (היינו ראנה ופחרי); ותשלום דמי טיפול בסך 50,000 ₪ + מע"מ לכל הפחות. קשה להלום כסביר שהתובעים היו מודעים לתנאים אלו ועדיין הסכימו לתנאי ההסכם כפי שניסח עורך הדין. אדגיש שהנתבעים (לרבות עורך הדין) לא טענו שהתובעים שאלו את ראנה ופחרי אם קיים חוב כלפי קופיקס ואין גם מחלוקת שלא התקיים כל דיון בשאלה מי ישלם את דמי הטיפול בסך 50,000 ₪ בצירוף מע"מ. העובדה שנושאים מהותיים אלו לא עלו כלל לדיון מלמדת בבירור שהתובעים לא היו מודעים לתנאיו של סעיף 17, הגם שהיו מודעים לצורך בהסכמת קופיקס.
25. אציין בעניין זה שאין ללמוד מטענת עורך הדין לפיה הסביר לתובעים שאם לא תינתן הסכמת קופיקס "אז אין עסקה" (בעמ' 40, בש' 4), כי היא משקפת מתן הסבר בדבר כך שמדובר באפשרות ממשית שיש ליתן עליה את הדעת. ראשית, כאשר עורך הדין טוען שלא עיין כלל בהסכם הזיכיון, ממילא שלא יכול היה ליתן הסבר בדבר טיב הסיכון והסיכויים שההסכמה לא תינתן. שנית, הנתבעים עצמם לא טענו שעורך הדין הסביר לתובעים את תנאי קופיקס למתן ההסכמה. שלישית, לו אכן היה ניתן הסבר שכזה, מצופה שהדבר היה מוצא את ביטויו בהסכם המכר. ואולם, שתיקת ההסכם בנושא – היינו היעדר הצהרה, כמקובל, שלראנה אין חוב כלפי קופיקס (כלומר שהיא עומדת בתנאי סעיף 17 ולחלופין קביעת סעיף ברור המחייב את סילוק החוב); היעדר קביעת הצד הנושא בתשלום דמי ההעברה בסך 50,000 ₪ בצירוף מע"מ; והיעדר התייחסות לתוצאה באם לא תתקבל הסכמת קופיקס – מתיישבת היטב עם טענת התובעים לאי מתן כל הסבר ממנו ניתן היה ללמוד שמדובר באפשרות ממשית, וכן מתיישבת עם הטענה שהרושם הכללי שקיבלו התובעים מדבריו של פחרי, בו נתנו אמון, הוא שמדובר בתנאי פורמלי בלבד שלא יציב כל קושי.
26. ודוק: בעניין השאלה אם עורך הדין עיין בהסכם אם לאו, מתחייבת קביעה לפיה הוא לא עיין בו. הנתבעים כאמור, טענו שלא מסרו לו כלל את ההסכם ולא טענו שהוא עיין בו או שהיה לפניו בעת עריכת הסכם. עורך הדין עמד לכל אורך ההליך על טענתו שלא ראה את ההסכם עד הגשת התביעה (בעמ' 38, בש' 12). משכך, נתפס הוא על גרסתו לפיה ערך את הסכם המכר ללא עיון בהסכם הזיכיון ועל בסיס זה יוכרע הדין בעניינו.