72. סיכומו של דבר. עורך הדין התרשל בכך שלא עיין בהסכם הזיכיון; שלא בדק את טיב הזכויות הנמכרות; שלא בדק את גובה חובם של ראנה ופחרי לקופיקס; שלא העמיד את התובעים על אודות הסיכונים הכרוכים בחוזה בשל הצורך בהסכמת קופיקס; ושלא יצר מנגנון להבטחת יתרת התמורה ששולמה לאחר חתימת ההסכם. הוכח לדעתי קשר סיבתי ברור בין התרשלות זו לבין הנזק שנגרם לתובעים בתשלום יתרת התמורה. בעניין זה מקובל עלי לחלוטין כי לו היה עורך הדין פועל כפי שהיה נדרש ממנו ומעמיד את התובעים בפני הסיכונים הכרוכים בחתימה על ההסכם ללא קבלת עמדת קופיקס מראש, לא היו הם חותמים על ההסכם ללא מנגנון להבטחת כספם. אכן, התובעים שילמו עד מועד זה 200,000 ₪ ועורך הדין קיבל מצב זה כנתון. ואולם, כאמור לעיל, אינני מקבל את הטענה שהתובעים היו חותמים על ההסכם בכל תנאי ואף ללא מנגנון להבטחת יתרת התמורה (151,000 ₪) אף אם היה עורך הדין מעמיד אותם, כפי חובתו המקצועית, בפני הסיכון שבכך. עמדת התובעים נאמנה עלי בעניין זה (עמ' 27, בש' 11) והיא אף הגיונית עד כי קשה להלום התנהגות אחרת. עם זאת אדגיש כי הקשר הסיבתי שהוכח הוא ביחס לכספים ששולמו לאחר החתימה. בעניין הסכום ששולם לפני כן (200,000 ₪) לא הוכח כי לו היה עורך הדין מביא לידיעתם את סיכוני החוזה (המשפטיים) היו פועלים לקבלת הכספים ששולמו עד מועד זה וממילא לא הוכח שהיו מצליחים בכך. מדובר בטיעון ספקולטיבי שלא הוכח ברמה הנדרשת.
73. כאן המקום לפרט בדבר גובה הנזק. קבעתי לעיל שהקשר הסיבתי שהוכח הוא ביחס לתשלומים ששולמו לאחר החתימה. מדובר בסכום של 85,000 ₪ ששולמו בשני תשלומים (סעיף 5.1.3 להסכם); סך של 15,000 ₪ ששולם במעמד החתימה (סעיף 5.1.2 להסכם); וסכום המע"מ (51,000 ₪) ששולם בהמשך, היינו 151,000 ₪. התובעים הודו שקיבלו את סכום המע"מ חזרה כך שאין מקום לפצותם על סכום זה ואין להביאו בחשבון. אינני מקבל את טענת עורך הדין לפיה הסך של 15,000 ₪ שולם עוד טרם החתימה. ראשית, הטענה מנוגדת לאמור בהסכם שהוא עצמו ערך לפיו סכום זה שולם במעמד החתימה. שנית, עורך הדין לא שאל את התובעים כל שאלה בנושא ולא אפשר להם להגן על גרסתם. משכך, אני קובע שהתובעים שילמו לאחר חתימת ההסכם ובעטיו 151,000 ₪ מהם הושב לידם סך של 51,000 ₪ (סכום המע"מ). סכום הנזק הוא אפוא 100,000 ₪. ודוק: אין מקום להורות על השבת שכר הטרחה, שהרי הפיצוי הנפסק בא להעמיד את התובעים במצב בו היה עורך הדין מקיים את חובתו ובמצב זה היה עליהם לשלם את שכרו.
74. נותרה אפוא שאלת האשם התורם. כפי שצוין לעיל, התובעים מודים שבמעמד חתימת ההסכם היה הסכם הזיכיון זמין עבורם והם היו יכולים לעיין בו, אך לא עשו כן בשל כך שהבינו שעורך הדין מטפל בנושא ("זה לא שכונה. אני בא לעורך דין מכובד קובעים כללים ... בואו תחתמו. אני לא ראיתי את ההסכם בין ראנה לקופיקס הוא כנראה היה על השולחן והוא הקיש משמה לתוכן וזה מה שעשינו" (עמ' 27, בש' 15). בעניין אשם תורם ביחסי עורך דין-לקוח, נקבע כי:
"בהקשר בו עסקינן, יחסי עורך דין – לקוח, ראוי לשיטתי לצמצם את המצבים בהם ייוחס ללקוח אשם תורם בשל כך שלא פיקח כהלכה על כך שעורך הדין שאת שירותיו המקצועיים הוא שכר אינו ממלא כהלכה את התפקיד שנטל על עצמו. ככלל, אדם השוכר את שירותיו של בעל מקצוע לביצוע עבודה מסוימת המצויה בתחום התמחותו, כגון בעל נכס המוסר אותו לתיקון, רשאי להניח ואף להסתמך על כך שבעל המקצוע מבצע את תפקידו באופן ראוי, וכמצופה ממנו. אין הוא נדרש, במערכת היחסים שבינו לבין איש המקצוע, לפקח אחר נותן השירות, ולוודא כי הלה עושה תפקידו כהלכה. כך, למצער, בהעדר נסיבות חריגות המצדיקות הטלת חובת פיקוח שכזו (כגון שנודע ללקוח כי בעל המקצוע אינו כשיר לביצוע מלאכתו). כלל זה נכון מקל וחומר כאשר מדובר בעורך דין המציג עצמו כמומחה ובעל ניסיון בתחום הרלוונטי" (ע"א 6277/19 ד"ר סנפורד אשר הרמן נ' עו"ד אריה וייס (15.3.2022); להלן – עניין הרמן).
75. חרף דברים אלו סבורני כי נכון לייחס לתובעים אשם תורם מתון. אסביר. כידוע, קביעת אשם תורם מביאה להפחתה בגובה הפיצוי בו יחויב המזיק, שכן אין עליו לשאת בפיצוי בגובה הנזק שגרם הניזוק ברשלנותו התורמת. כמו כן "במסגרת דוקטרינה זו, נבחנת השאלה האם הניזוק תרם בהתנהגותו לנזק שנגרם לו על ידי המזיק. שאלה זאת מניחה למעשה כי מעשי המזיק והניזוק, כאחד, גרמו לנזק הנטען, וכן כי הן בהתנהגות המזיק והן בהתנהגות הניזוק ישנו 'אשם' בעיני הדין" (עניין הרמן).
76. ראשית, אזכיר שהתרשמתי שהתובעים הם אנשים בלתי מנוסים בנושאים משפטיים ועסקיים. מנגד, אלירן הותיר רושם של אדם בקיא יותר בנושאים אלו וסביר בעיני שהתובעים סמכו עליו, בין בשל ניסיונו העסקי ובין בשל מעורבותו בעסק בזמן שקדם להסכם. נזכור עוד שמדובר בקרוב משפחה. במיוחד התרשמתי שהתובעים סמכו על הנתבעים ועל מקצועיותו של עורך הדין ומשכך נמנעו מלבדוק בעצמם את תנאי הזיכיון. עם זאת, עיון בהסכם הוא פעולה בסיסית ומתבקשת אף אם הלקוח סבור שעורך הדין מעיין בו ומייצגו נאמנה. אין מדובר בהסכם סבוך יתר על המידה ולו היו התובעים מעיינים בסעיף המפרט את התנאים להסכמת קופיקס היו מגלים בקלות את הסיכון בפניו הם עומדים. הצורך בעיון בהסכם נובע גם מכך שעורך הדין לא נשכר לצורך ייעוץ כלכלי-עסקי ודומה כי אדישות כלפי תוכנו הכולל של ההסכם אינה מתיישבת עם פעולה סבירה של מי שעומד לרכוש עסק מסוג זה. משכך, דעתי היא שיש לייחס לתובעים אשם תורם ואני מעמידו על 20% בנסיבות העניין.
77. התוצאה היא שיש לחייב את עורך הדין בסכום של 80,000 ₪.
סוף דבר
78. סיכומו של דבר שאני מורה כדלקמן:
א. אני מחייב את הנתבעים 1,2 לשלם לתובעים סך של 303,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 27.5.19 ועד התשלום המלא בפועל. כן ישלמו נתבעים 1,2 לתובעים את סכום האגרה ששולמה וכן שכר טרחת עו"ד והוצאות בסכום כולל של 29,250 ₪ (כולל מע"מ) והכל בצירוף הפרשי הצמדה וריבית עד למועד התשלום בפועל. חיובי נתבעים 1,2 הם ביחד ולחוד.
ב. אני מחייב את נתבע 3 לשלם לתובעים סך של 80,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 27.5.19 ועד התשלום המלא בפועל. חיוב זה הוא ביחד ולחוד עם נתבעים 1,2. כן ישלם נתבע 3 לתובעים שכר טרחת עורך דין והוצאות בסכום כולל של 12,000 ₪ (כולל מע"מ).
ג. בקביעת שכר טרחת עו"ד וההוצאות הבאתי בחשבון את סכום התביעה, מספר הדיונים, היקף הטיעון ואת העובדה שהסכום שנפסק לחובת נתבע 3 חופף את הסכום שנפסק לחובת נתבעים 1,2 ומנגד שמדובר היה בעילות שונות שהצריכו טיעון נפרד.
ד. היות שהסכום הכולל לו זכאים התובעים הוא 303,000 ₪ והסעד שנפסק לחובת נתבעים 1,2 עניינו השבת תמורת ההסכם (למעט 3,000 ₪ שנפסקו כפיצוי בגין שכר טרחת עורך הדין), ואילו נתבע 3 חויב בשל אחריות נזיקית למחדל שבעטיו הועברה חלק מהתמורה החוזית לידי נתבעים 1,2 (ולא חויב בהשבת סכום שכר הטרחה שגבה), אזי ביחסי הנתבעים בינם לבין עצמם, זכאי נתבע 3 לשיפוי מנתבעים 1,2 של כל סכום שישלם לתובעים בהתאם לפסק הדין עד סך של 80,000 ₪ (ראו: דניאל פרידמן ונילי כהן, שיתוף בחיוב, דיני חיובים-חלק כללי (העורך דניאל פרידמן, 1994), בעמ' 218).
המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.
ניתן היום, כ"ח סיוון תשפ"ב, 27 יוני 2022, בהעדר הצדדים.
יוסי טורס