27. סיכומו של דבר שאני קובע שהתובעים לא היו מודעים לפרטי הסכם הזיכיון בדבר התנאים להעברת זכויותיה של ראנה לבעלותם, אם כי היו מודעים לכך שנדרשת הסכמתה של קופיקס, לגביה סברו שלא יהיה קושי לקבלה, וזאת לאור האופן בו הציג זאת פחרי ובהיעדר הסבר אחר מצידו של עורך הדין.
28. מדוע לא הסכימה קופיקס להעביר את זכויותיה של ראנה לתובעים - איש מהצדדים לא טרח להביא את נציג קופיקס לעדות וכל צד טוען שמדובר במחדל של האחר. יש להצר על כך ואולם, דומני כי ניתן להגיע למסקנה ברורה ביחס לשאלה זו אף ללא עדות זו. כפי שהוזכר לעיל, סעיף 17 להסכם הזיכיון קובע תנאים ברורים להעברת הזיכיון לאחר. לצורך הדיון אביא את הסעיף במלואו ויודגש שמדובר בתנאים מצטברים:
17.3.1 – החברה תאשר את המפעיל החלופי מראש ובכתב.
17.3.2 – כי באותה עת לא תהיה הפרה יסודית של ההסכם מצד המפעיל.
17.3.3 – וכי המפעיל יסלק את כל חובותיו כלפי החברה.
17.3.4 – תשלום לחברה ע"י המפעיל של דמי טיפול בסך 50,000 ₪ + מע"מ או 50%
מהסכום העודף הנומינאלי אותו יקבל המפעיל מהמפעיל החלופי .... לפי
הגבוה מבין השניים.
29. אין חולק שתנאים אלו לא התקיימו. קופיקס לא אישרה מראש את העברת הזכויות; לנתבעים היה אותה עת חוב כלפי קופיקס בסך העולה על 600,000 ₪ (!) שלא סולק (ת/2; עמ' 35,ש' 1); ולא שולמו דמי הטיפול בסכום (לכל הפחות) של 50,000 ₪ + מע"מ. אציין בעניין זה כי התובעים הגישו הודעת טקסט ששלח אלירן לראנה בה טען בפניה כי הזכויות לא יועברו עד שלא יוסדר חובם כלפי קופיקס ("פחרי צריך לחתום מול אריק על ויתור ולהגיע להסדר על החוב שלכם מול קופיקס ואז ניתן יהיה להתקדם. הזמן מתחיל להיגמר ואיתה גם הסבלנות של כל המעורבים בדבר ראנה הגזמתם כבר"). טענה זו לא נסתרה ולא נטען כלפיה דבר. במצב דברים זה אין צורך לעסוק בניחושים מדוע לא הסכימה קופיקס להעברת הזכויות לידי התובעים והדברים ברורים, היינו בשל כך שהיא לא ידעה מראש על העברת הזכויות ולא הסכימה לכך; בשל כך שהיה קיים חוב שלא סולק; ובשל כך שלא שולמו דמי הטיפול (אם כי נראה שלשלב זה טרם הגיעו הצדדים לאור המכשלה שיצר החוב הגבוה שהיה לראנה). ודוק: העובדה שקופיקס התירה לתובעים לעבוד תקופת מה תחת שמה של ראנה (היינו שהרכישות יהיו על שמה) אינה מלמדת שהיא ויתרה על זכותה לשלוט בהעברת הזכויות ולהתנות אותה בתשלום מלוא החוב ודמי הטיפול. מדובר בזכות השווה כסף רב ואין כל היגיון להגיע למסקנה המנוגדת לנוהל העסקים הרגיל והמקובל. ההיגיון מצביע על כך שמדובר היה במתן ארכת חסד לתובעים להפעיל את העסק לתקופת מה עד אשר יתברר סופית אם הנתבעים עומדים בתנאים, אם לאו. כאשר קופיקס הגיעה למסקנה שאין סיכוי לקיום התנאים, סילקה את ידם של התובעים מהחנות.