"אכן, עמדת הגוף המייעץ כשמה עצה היא ואין הרשות המינהלית מחויבת לקבלה; ואולם, עליה לנמק היטב אם רצונה לסטות הימנה. מובן כי משקל העצה תלוי בנסיבות, במהות העניין, בלשון ובתכלית, במומחיות הגוף המייעץ ובניסיון של הגורם המתייעץ (זמיר 849)... אכן, 'השורה התחתונה' היא החלטת הרשות, אך נודעת חשיבות רבה להידרשות בכובד ראש להמלצה" (ע"א 9300/05 מדינת ישראל - המפקח על הביטוח נ' קוסקוסי (18.2.2007), כבוד השופט א' רובינשטיין, פסקה ז(9), בעניין משקלה של המלצת הוועדה שהוקמה מכוח סעיף 4 בחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח), תשמ"א-1981. ראו גם: דנג"ץ 3201/96 שר החקלאות נ' המועצה האזורית עמק לוד, פ"ד נא(3) 661 (1997), כבוד השופט ת' אור, פסקה 22.ג).
נמצא אם כן, כי אם הרשות רואה לנכון לסטות בהחלטתה מהמלצתו של הגורם המקצועי, בעל המומחיות המיוחדת בתחום שבו הוא מייעץ ואשר הצורך להיוועץ בו מחויב מכוח החוק, כי אז יהיה עליה להצביע על טעמים כבדי משקל, ענייניים ומבוססים היטב כדי לעשות כן. בהיעדר אותם טעמים כבדי משקל, בדרך כלל יהיה על הרשות לאמץ את המלצת הגורם המקצועי שעל-פי החוק היא מחויבת להיוועץ בו קודם למתן החלטתה. כלל זה חל לגבי החלטת כל רשות מינהלית ובכלל זה, ועדת מכרזים (ראו למשל, עע"מ 7590/13 החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ נ' לינום בע"מ (18.4.2013), כבוד השופט ע' פוגלמן, פסקה 3, כבוד השופטת א' חיות (להלן – עניין החברה הלאומית לדרכים)).
סבירות החלטותיה של ועדת המכרזים – הכלל
85. כידוע, נקודת המוצא לבחינת החלטתה של ועדת המכרזים, היא כי "אין בית-המשפט שם עצמו בנעליה של ועדת המכרזים ומחליף את שיקול-דעתו בשיקול-דעתה. תפקידו לבחון את החלטותיה על-פי מידת עמידתן בעקרונות דיני המכרזים. נקודת המוצא בבחינה זו היא כי רק סטייה מהותית מעקרונות יסוד של ניהול מכרז תקין תצדיק התערבות שיפוטית בהחלטת הוועדה" (עע"מ 3190/02 קל בנין בע"מ נ' החברה לטיפול בשפכים רמת לבנים בע"מ, פ"ד נח(1) 590 (2003), כבוד השופטת א' פרוקצ'יה, פסקה 7. ראו מבין רבים, גם ע"א 1255/13 אולניק חברה להובלה עבודות עפר וכבישים בע"מ נ' בני וצביקה בע"מ (13.5.2013), כבוד השופט י' דנציגר, פסקה 16 והפסיקה הרבה הנזכרת שם).
כפי שנקבע לא אחת, "על התערבות בהחלטותיה של ועדת המכרזים חל הכלל שלפיו בית-המשפט הבוחן החלטה מינהלית אינו נכנס בנעלי הרשות ואינו קובע מהי ההחלטה שהוא היה מקבל בנסיבות האמורות, אלא הוא בוחן אם החלטת הרשות נתקבלה כדין ומשיקולים ענייניים, ואם מצויה היא במיתחם הסבירות. בענייני מכרזים אף נקבע כי גם כאשר פגם שנפל בהחלטת ועדת המכרזים הוא פגם מהותי, הנובע מטעות בתום-לב, ואין הוא גורם להפרת השוויון או לפגיעה בעקרון ההגינות, הרי שבית-המשפט לא ימהר להתערב בשיקול-דעת ועדת המכרזים כל עוד החלטתה אינה שרירותית או בלתי צודקת בעליל (...). בית-המשפט יתערב בהחלטת ועדת המכרזים במקרים שנתקיימה בהם אחת מעילות הביקורת השיפוטית הפוסלת את ההחלטה, או כאשר נפל בהליך המכרז פגם מהותי הפוגע בעקרונות היסוד של דיני המכרזים (...)" (ע"א 334/01 מדינת ישראל נ' אבו שינדי, פ"ד נז(1) 883 (2003), כבוד השופטת ד' ביניש, פסקאות 13-12 וכן ראו את הפסיקה הרבה המוזכרת שם).