92. המסקנה המתבררת מן הדברים היא, כי לכל הפחות לאחר תיקון מס' 5, הסכם בעלי המניות שקובע כי דירקטור אחד בלבד יקבל לבדו את החלטותיה של החברה בסוגיות מרכזיות לפעילותה אינו יכול להיחשב חוקי. מה אפוא דינו של הסכם מסוג זה, שנכרת קודם לתיקון מס' 5? האם יש לראות בו בהכרח חוזה בלתי חוקי? או שמא יש מוצא ממסקנה זו על דרך פרשנות "מקיימת" שלו, כלומר פרשנות שמזריקה לתוכו תוכן התואם את דרישות הדין?
93. כידוע, סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים), שעניינו ב"חוזה פסול", קובע כי "חוזה שכריתתו, תכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור – בטל" (ההדגשה הוספה – ד' ב' א). בהקשר זה יש להדגיש כי בהתאם להוראות סעיף 17 לחוק החברות "דין התקנון כדין חוזה בין החברה ובין בעלי מניותיה ובינם לבין עצמם". בהתאם לכך, גם בהקשר התאגידי, במקרים שבהם תיקון אי-החוקיות במסמכי החברה אינו אפשרי, או שהחברה אינה מעוניינת בתיקון שכזה, פגם זה יכול להוות עילה לפירוק החברה (ראו למשל: פרוקצ'יה, בעמ' 104). בענייננו, מדובר למעשה במערכת הסכמית שחלק מהיבטיה הפכו לבלתי חוקיים רק ברבות הזמן על רקע שינויי החקיקה שתוארו. יוער כי ביחס לסיווגה של אי-חוקיות מאוחרת מסוג זה הובעו בעבר עמדות שונות (ראו: ע"א 10782/03 אגרקסקו חברה ליצוא חקלאי בע"מ נ' בית אריזה אביב לפרחים בע"מ, פסקה 20 [פורסם בנבו] (22.9.2004); רע"א 10487/07 עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ נ' חי, פ"ד סג(3) 795, 834-832 (2010) (להלן: עניין עמידר). כן ראו והשוו: גד טדסקי "הסכמי המינהל הציבורי עם הפרט" משפטים יב 227, 231 (תשמ"ב); עופר גרוסקופף "חוזה פסול" חוזים כרך ג 473, 476 (דניאל פרידמן ונילי כהן עורכים, 2003) (להלן: גרוסקופף, "חוזה פסול"); גבריאלה שלו ואפי צמח דיני חוזים 637-636 (מהדורה רביעית, 2019) (להלן: שלו וצמח)). כשלעצמי, אני נוטה לעמדה הגורסת כי אף חוזה כזה נופל לגדר הקטגוריה של "חוזה פסול". זאת, על יסוד פרשנות תכליתית של סעיף 30 לחוק החוזים (ראו: עניין עמידר, בעמ' 834). עם זאת, ולמעלה מן הצורך, אוסיף כי אף הגישה החלופית הרואה בחקיקה מאוחרת מסוג זה משום סיכול של החוזה המקורי (להבדיל מסיווגו כחוזה בלתי חוקי), מובילה לטעמי למסקנה שבנסיבות העניין המערכת ההסכמית אינה ניתנת לאכיפה, כפי שמורה סעיף 18 לחוק התרופות.