18. די לי בכך, כדי לדחות את טענת המערערות. אכן, "לתורת המכרזים יפה גישת בית שמאי. אין מנוס. שמירה קפדנית ודקדקנית על כללים ברורים ואחידים היא ערובה לקיום העקרונות המהותיים של שוויון והגינות המכרז, להגברת אמון הציבור בשיטת המכרזים, למאמץ לנעילת דלתי השחיתות ולשינוי היחס המקל ראש, לעתים, בדרישות המכרז מצד חלק מהמציעים. גישה אחרת אולי תועיל לקופת הציבור במקרים מסוימים לטווח קצר, אך יפגע בה קלקול המידות בטווח הארוך, ועמו כל החלאים הכרוכים בכך" (עע"ם 5853/05 אחים כאלדי בע"מ נ' רכבת ישראל בע"מ, פסקה י"ד [פורסם בנבו] (16.1.2007) (להלן: עניין כאלדי)). הדברים נכונים מקל וחומר לעניין דנן, שבו בוחרות המערערות להיצמד ללשון המכרז בדווקנות, כשהדבר פועל לטובתן, ולהיפך, כשלשונו פועלת לחובתן. כך, בכל הנוגע להגדרת "מציע", המופיעה במסמכי המכרז, מבקשות המערערות להתבסס על פרשנות לשונית דווקנית ומצמצמת, וטוענות כי משעה שלא נקבע איסור מפורש על הגשת הצעות שונות, על-ידי 'חברות קשורות', קריאה אל תוך המכרז, את מה שלא נכתב בו, מהווה "שינוי בדיעבד של תנאי המכרז בצורה הפוגעת בשוויון". לעומת זאת, בהתייחס למונח "תיאום הצעות", מבקשות המערערות להרחיב את פרשנות מונח זה, באופן שחורג מלשונו הברורה והמפורשת של הסעיף העוסק בכך. ממה נפשך: אם נקבל את טענת המערערות, שלפיה פרשנות החורגת מלשונו המפורשת של סעיף במכרז, לגבי הגדרת "מציע", מהווה "שינוי בדיעבד של תנאי המכרז בצורה הפוגעת בשוויון", אזי פרשנות החורגת מלשונו של הסעיף, לגבי הגדרת "תיאום הצעות", מהווה אף היא "שינוי בדיעבד של תנאי המכרז בצורה הפוגעת בשוויון". דומה כי המערערות מבקשות לאחוז את החבל משני קצותיו, וזאת אין לאפשר.
19. ודוק: אף אם אהיה מוכן להניח, לטובת המערערות, כי הפרשנות שלפיה האיסור על תיאום הצעות, חל רק על הצעות שהוגשו לגבי אותו מתחם, היא פרשנות אפשרית ברמה הלשונית – עדיין סבורני, כי הדבר אינו מתיישב עם תכליתו של הסעיף. פשיטא, כי תכלית האיסור על תיאום הצעות, היא קידום התחרות בין המציעים במכרז, תוך מניעת יתרון בלתי-הוגן, ושמירה על שוויון בין המציעים. הלכה למעשה, המערערות טוענות כי מציעים שהגישו הצעות למתחמים שונים אינם מתחרים, ומשכך, איסור התיאום אינו רלבנטי לגביהם. זאת, שכן מציעים אלה לא יפיקו כל יתרון מהתיאום, וממילא התחרות לא תיפגע. דין טענה זו – להידחות. אמנם, בבחינת הדברים אקס-פוסט, לאחר הגשת ההצעות, מציעים שהגישו הצעות למתחמים שונים, אינם מתחרים ביניהם. אולם, את תיאום ההצעות יש לבחון גם אקס-אנטה, שכן השלב העיקרי שבו יכול להתבצע התיאום, וממילא האיסור על עריכת תיאום רלבנטי ביותר לגביו, הוא השלב שקודם להגשת ההצעות (ניתן אמנם לבצע תיאום גם לאחר הגשת ההצעות, אולם התמריץ לכך פוחת משמעותית, שכן בגין משיכת הצעה, רשאית הוועדה לחלט את ערבות ההצעה שהגיש המציע, ששיעורה נע בין 3.7 ל-9.7 מיליון ₪ (סעיפים 1 ו-10.2.3 לכללי המכרז)). בשלב שבטרם הגשת ההצעות, כל המציעים הפוטנציאליים במכרז הם בחזקת מתחרים, שכן באפשרותם להגיש הצעות לכלל המתחמים. באותו זמן, למציעים הפוטנציאליים, שהם כאמור בחזקת מתחרים, קיים אינטרס משמעותי למנוע תחרות ביניהם. בדרך זו, יוכלו להגדיל את סיכויי זכייתם, ואף להציע הצעות נמוכות יותר, מבלי לפגוע בסיכויי הזכייה. מציעים שונים יכולים אפוא 'לחלק' ביניהם את המתחמים, כך שגם ההחלטה על הגשת ההצעות, למתחמים השונים, תהא תוצאה של תיאום. במקרה כזה, עצם ההגשה למתחמים שונים מהווה חלוקת שוק, שיש בה כדי לפגוע בתחרות ובשוויון בין המציעים, ולהקנות למציעים המתאמים יתרון בלתי-הוגן.