"הצדדים שמעו את דברי בית המשפט המחוזי 3572/04, שיש בעיה עם פסק הדין של בית משפט השלום.
מטעמים הומניטאריים...(מצבו הבריאותי ומצבו הכלכלי הקשים) מסכימה...לוותר...על כל סכום שעליו לשלם לה בגין התביעה שהגישה נגדו"
בא כוח המשיב ציין בפני בית המשפט ביום 26.1.2006, כי ההסכם נערך ללא ידיעתו והסכמתו. לטענתו, הצהיר המשיב בפניו כי חתם על ההסכם לבקשת המבקשת, שנתכוונה למנוע כתבה "לא מחמיאה" על הפרשה בעיתון. לטענת המשיב, הוא אסר על המבקשת להציג את ההסכם בפני בית המשפט או בפני בא כוחו. בתגובה, אמרה המבקשת כי כל כוונתה בהסכם היתה להביא את הסכסוך אל סופו, ותיארה השתלשלות אירועים שונה לחלוטין, כי המשיב הוא שיזם את כריתת ההסכם.
(4) בית המשפט סמך את ידיו על החלטת בית משפט קמא. נקבע, כי בצדק הוחלט שלא למחוק את תצהיר המשיב וזאת מכוח הסמכות המוקנית לו ע"פ סעיף 214 ט לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984. נקבע כי אין ממש בטענה כי פסק הדין חורג מזירת המחלוקת כפי שהותוותה בכתבי הטענות, וכי בתצהירו של המשיב בבקשת הרשות להתגונן הועלתה הטענה שהסכם הפשרה מיום 3.5.00 נועד להחליף את הסכם שכר הטרחה. יתר על כן, ההיגיון הבריא, לאור השתלשלות האירועים, תומך בטענת המשיב שהמסמך המאוחר הסדיר באופן סופי את שכר טרחתה של המבקשת. נאמר, כי קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא מעוגנות בחומר הראיות. בנוסף, בית המשפט סירב לתת תוקף של פסק דין להסכם הפשרה, תוך שהוא מביע את מורת רוחו על פנייתה של המבקשת למשיב שלא דרך בא כוחו, ועל ניסיונה לייחס לבית המשפט דברים שלא אמר. הושתו על המבקשת הוצאות.
(5) ומכאן בקשת הרשות לערער.
ה. המבקשת חוזרת על מרבית טענותיה בערכאות הקודמות ומלינה על העוול שלדבריה נגרם לה מהכרעותיהן. עוד נטען, כי היה על בית המשפט ליתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה שבין המשיב למבקשת מיום 22.1.06, שכן, לטענתה, גם לפי גרסת המשיב, לא נפל פגם ברצונו של המשיב להתקשר בהסכם פשרה. נטען, כי אין מניעה לציין בהסכם פשרה דברים ששמעו הצדדים מפיו של בית המשפט וליתן להם תוקף של פסק דין. עוד נטען, כי אין אמת בקביעת בית המשפט לפיה היא זו שפנתה למשיב לעריכת הסכם הפשרה שמיום 22.1.06.
ו. (1) לאחר בחינת נסיבות העניין וטענות הצדדים, סבורני כי אין מקום להיעתר לבקשה.
(2) עניינה של המבקשת כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הרשות לערעור בגלגול שלישי ניתנת במשורה, ומוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. בבר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה), פ"ד לו(3) 123, 128, קבע הנשיא (כתארו אז) שמגר, כי הכלל הוא שלא תינתן רשות ערעור בפני ערכאת ערעור שנייה אלא באותם מקרים בהם מתעוררות: "שאלות בעלות חשיבות חוקתית; נושאים, בהם יש החלטות סותרות של ערכאות נמוכות יותר, ואשר בהם טרם נפסקה הלכה על-ידי ערכאת הערעור הגבוהה יותר, הווה אומר, מקרים, בהם יש לתרום לאחידותה של ההלכה; מקרים, בהם יש חשיבות עניינית לבעיה המשפטית המועלית בהם בין כעמדה בפני עצמה ובין מבחינת הקשרה או זיקתה לנושאים משפטיים אחרים; מקרים, בהם יש חשיבות ציבורית בעניין; במלים אחרות, מקרים, בהם החשיבות המשפטית חורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת". הבקשה הנוכחית איננה נופלת בגדרן של שאלות משפטיות אלה. טענותיה של המבקשת מופנות ברובן נגד ממצאי עובדה שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית; וכידוע, אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים שכאלה, שלערכאה הדיונית יתרון בקביעתם בשל התרשמותה הישירה, הבלתי אמצעית, מן העדים (רע"א 6474/99 מתתיהו צוקרמן נ' יוסף פאלוך (לא פורסם); רע"א 5727/04 שמעון בן עמי נ' שולמית ברסלב (לא פורסם)). פסקי הדין שניתנו בשני בתי המשפט מפורטים ומנומקים, תוך דיון בטענותיה של המבקשת וניתוח הראיות. אין מקום להתערבות בקביעותיהם בגלגול ערעורי נוסף.