55. עיינתי בחוות דעתם של חבריי, השופטים י' וילנר ונ' סולברג ומצאתי לנכון להבהיר את עמדתי ביחס למספר סוגיות.
56. כפי שציינתי, אני סבורה כי קריאת מכלול הוראות הסכם המכר מובילה למסקנה כי ביסוד ההתקשרות בין הצדדים שררה מידה ניכרת של עמימות באשר להליך הסדרת הרישום מול הגורמים הרלוונטיים ובפרט באשר להיקף הסכומים שתשלומם יידרש לצורך השלמת רישום הזכויות על שמו של המשיב. במבוא להסכם צוין כי המשיב מצהיר שהוא "זכאי להירשם" כבעל הזכויות בבית, הידוע כבית מקצועי, אך זאת בכפוף להסדרת פעולות ותשלומים מול הגורמים הרלבנטיים שצוינו בהסכם. עוד הובהר במבוא להסכם המכר כי הזכויות בבית עודן רשומות על שם אליעזר שטול ז"ל, אביה של הגב' ציפורה שולר, אשר ירשה מאביה את הזכויות בבית, ואשר עמה כרת המשיב את הסכם רכישת הזכויות בבית בשנת 1988. על רקע זה, וכפי שציינתי באופן מפורט לעיל, סעיפים 2.א(2) ו-2.ג להסכם תחמו את היקף התשלומים שבהם על המשיב לשאת לצורך רישום הזכויות בבית על שמו לתקרה של עד 1,330,000 ש"ח. נוכח האמור, הגעתי למסקנה כי בהינתן ההתחייבות המוגבלת שלקח על עצמו המשיב במסגרת הסכם המכר, ובהינתן העובדה שדרישת התשלום של רמ"י עלתה על סכום התחייבות זה, לא ניתן לומר כי המשיב מנע את קיומו של התנאי המתלה ולפיכך, רשאי היה לבטל את הסכם המכר.
57. לעומת זאת, חבריי סבורים כי הצדדים טעו טעות משותפת באשר לטיב הממכר, בין היתר משום שלשיטתם אין להניח כי המשיב היה מתקשר ב"עסקת הפסד" ואף אין הגיון כי היה מתקשר בהסכם נושא דיוננו לו היה מודע לדרישת התשלום של רמ"י שרוקנה את ההסכם מכל הגיון כלכלי (פסקאות 9 ו-30 לחוות דעתה של השופטת וילנר; פסקה 5 לחוות דעתו של השופט סולברג). חברי, השופט סולברג מציין בחוות דעתו כי "ברי כי בעת כריתת ההסכם, לא עלה על דעת מי מהצדדים, כי המשיב נעדר כל זכות בנכס, וכי יש לבצע לגביו הליך 'הקצאה' חדש, הכרוך בתשלום החורג עשרות מונים מאותם 300,000 ₪ שיוחדו לטובת רישום הנכס על-שם המשיב" וכי "נעלה מכל ספק, כי הצדדים לא העלו על דעתם אפשרות שלפיה התשלום שידרש, יחרוג מהתמורה החוזית כולה" (פסקה 5 לחוות דעתו).
58. עיון בהוראות ההסכם וכן בעמדות הצדדים בזמן אמת ובכתבי הטענות מלמד בבירור כי הצדדים היו מודעים לכך שהמשיב אינו הבעלים הרשום של הבית וכל שיש ברשותו היא זכות אותה ניתן לדמות למעין "אופציה" לרישום הזכויות בבית על שמו, בכפוף לכך שיסדיר תשלומים בהיקף לא ידוע. חרף ידיעה זו, הצדדים ביקשו להתקשר בעסקת המכר שתושלם, אם וככל שזכויותיו של המשיב בבית ירשמו על שמו. בפסיקה ובספרות המשפטית הובעה הדעה לפיה "מקום שצד ער לכך שאין לו ידיעה לגבי נתון מסוים בעל חשיבות או שידיעתו היא בלתי מושלמת, והוא מחליט בכל זאת לכרות את החוזה, אין הוא זכאי להעלות טענת טעות בקשר לנתון זה, שכן הוא נטל על עצמו את הסיכון לגביו" (דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך ב' 111, והאסמכתאות הנזכרות שם (2020)). על רקע האמור, אינני סבורה כי ניתן לייחס לצדדים טעות משותפת. הדברים חלים ביתר שאת מקום שבו בזמן אמת, בעת שביטל המשיב את ההסכם, הוא לא טען לקיומה של טעות ואף המערערים עצמם הבהירו בכתבי הטענות מטעמם כי אין לייחס להם טעות ביחס לטיב הממכר.
59. זאת ועוד – גם אם נניח כי במועד התקשרותם בהסכם המכר הצדדים נפלו לכלל טעות משותפת כמובנה בסעיף 14(ב) לחוק החוזים, לכל הפחות בנקודת הזמן שבה חתמו הצדדים על הנספח להסכם המכר אין חולק כי הם היו מודעים לטיב הזכויות של המשיב בבית ולדרישת רמ"י ביחס לעלות הכרוכה ברישום הזכויות על שמו. בהינתן מסקנה זו, לפיה חתימת הצדדים על הנספח להסכם באה על רקע מודעותם ל"טיב הזכויות של המשיב ו[ל]דרישת התשלום מאת רמ"י" (פסקה 8 לחוות דעתו של השופט סולברג), אין בסיס לייחס להם טעות או הערכה שגויה של מציאות הדברים לאמיתה. עוד יצוין כי בנספח להסכם נקבע, בין היתר, שלמשיב יוקצו 50,000 ש"ח מתוך כספי הנאמנות לצורך ניהול הליך משפטי נגד רמ"י כדי לצמצם ככל הניתן את דרישת התשלום. במילים אחרות, הצדדים הבינו כי רישום הזכויות בבית על שם המשיב – שהוא תנאי לביצוע עסקת המכר – יהיה תלוי במידה רבה בהליך משפטי שאותו לא צפו מראש כאשר התקשרו בהסכם המקורי, ושמטבע הדברים תוצאותיו אינן ידועות. חרף כך, לא שינו הצדדים את ההוראות היסודיות בהסכם המכר המקורי ולמעשה גילו דעתם כי יתכן שרישום הזכויות בבית על שם המשיב לא יסתייע, ובמצב דברים זה ניתן יהיה לבטל את ההסכם.
סוף דבר