60. לו תשמע דעתי, היינו דוחים את הערעור ומקבלים באופן חלקי את הערעור שכנגד, וקובעים כי על המערערים לשלם למשיב את דמי השכירות שהתקבלו לידיהם עבור הנכס, וזאת ממועד הודעת הביטול (21.10.2014) ואילך וכי על המשיב מצידו להשיב למערערים את הסכומים שפורטו בפסקה 54 לחוות דעתי. עוד אציע כי בהינתן התוצאה שאליה הגעתי, כל צד יישא בהוצאותיו.
ה נ ש י א ה
השופטת י' וילנר:
1. קראתי את חוות דעתה של חברתי, הנשיאה א' חיות. לשיטתה, אין מקום לקבוע שהצדדים נקלעו לטעות משותפת בנוגע לטיב הממכר בחוזה שלפנינו. עם זאת, חברתי סבורה כי המשיב והמערער שכנגד (להלן: המשיב) לא היה מחויב לפי החוזה לעמוד בדרישת התשלום שהציבה רמ"י לצורך רישום הזכויות בבית על שמו, וכי אי-עמידתו בדרישת התשלום כאמור אינה עולה כדי סיכול התנאי המתלה הראשון שנקבע בחוזה.
דעתי שונה. בדומה לבית המשפט המחוזי, אף אני סבורה כי הצדדים טעו בשאלת מהות זכויותיו של המשיב בבית מושא ההליך במושב בית מאיר (להלן בהתאמה: הבית והמושב), וכי בנסיבות המקרה מוצדק לבטל את חוזה מכר המקרקעין שנכרת בין הצדדים (להלן: החוזה), מכוח סעיף 14(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים). להלן אעמוד על הטעמים העיקריים שבבסיס מסקנותיי אלו ועל השלכותיהן האופרטיביות.
2. כך קבע בית המשפט המחוזי, כממצא עובדתי:
"מהראיות שהונחו לפניי ניתן ללמוד כי הצדדים נפלו לטעות משותפת ביחס למצב הדברים שהיה קיים בזמן חתימתם על ההסכם [...] באשר לטיב הזכויות שהיו לנתבע [המשיב] בנכס בעת כריתת החוזה [...] הצדדים סברו שמדובר בבית שעבר הליך של 'הקצאה', וכי לנתבע היו זכויות ממשיות בנכס המאפשרות את רישומן על שמו, וכל שנדרש לצורך כך הוא הליך הדורש תשלום דמי הסכמה או תשלומים כאלה ואחרים בגובה של עד 300,000 ₪. זאת בניגוד למצב בפועל, בו הנכס לא הוקצה מעולם ולכן על הנתבע היה תחילה לרכוש זכויות בנכס בהליך של הקצאה המחייב תשלום לרשות של 91% משווי המקרקעין [...] יוצא אפוא, כי כל שיש בידי הנתבע הוא זכות שכירות בנכס שאינו רשום על שמו ושלא ניתן לרשום אותו על שמו ללא הליך של הקצאה" (פסקאות 42-41 לפסק הדין; ההדגשות הוספו).
3. כידוע, הכלל הוא שערכאת הערעור לא נוטה להתערב בממצאי עובדה ומהימנות שקבעה הערכאה הדיונית (ראו, מני רבים, ע"א 3601/96 בראשי נ' עיזבון המנוח זלמן בראשי, בפסקה 7 והאסמכתאות שם (11.6.1998) [פורסם בנבו]), ואומר כבר עתה כי לא מצאתי לחרוג מכלל זה במקרה דנן. אדרבא, אני סבורה כי מהוראות החוזה נובעת במפורש המסקנה שלפיה הצדדים נקלעו לטעות ביחס למהות הזכויות שיש למשיב בבית.