24. המערערים גרסו כי הפער הנ"ל בדמי השכירות הסב להם נזק בסך 86,400 ש"ח, וכי דמי התיווך עמדו על סך של 50,000 ש"ח. אף בהנחה כי יוכח גובהם של ראשי נזק אלה, שלטענת המערערים נגרמו להם כתוצאה מביטול החוזה, הרי שסכומם נמוך מגובה הפיצויים המוסכמים בגין ביטול החוזה – 160,000 ש"ח. פרשנות הנספח לחוזה מעלה כי הפיצוי המוסכם שנקבע בו נועד לפצות את המערערים עבור נזקים שייגרמו להם כתוצאה מביטול החוזה, ופיצוי מוסכם זה לא נקבע עבור ראשי נזק ספציפיים. משכך, שני ראשי הנזק הנ"ל "נבלעים" בפיצוי המוסכם, ואין מקום לפסוק בגינם פיצוי נפרד.
הערות לפני סיום
25. לפני סיום, מצאתי להעיר הערות מספר בעניין חוות דעתה של חברתי, הנשיאה א' חיות.
26. כאמור, לשיטת חברתי הנשיאה, אין להחיל בענייננו את סעיף 14(ב) לחוק החוזים. עם זאת, חברתי סבורה כי אי-עמידת המשיב בדרישת התשלום שהציבה רמ"י לצורך רישום הזכויות בבית על שמו אינה עולה כדי סיכול מצדו של התנאי המתלה הראשון.
27. כמבואר לעיל בחוות דעתי, הרי שבניגוד לחברתי הנשיאה, אני סבורה כי הצדדים נקלעו לטעות משותפת בשאלת מהות הזכויות בבית שהיו בידי המשיב ערב כריתת החוזה. טעות זו ניצבת אף בבסיס הוראת התנאי המתלה הראשון, שלפיה "המוכר ישלים את העברת הזכויות על שמו אצל כל הגורמים הרלוונטיים [...]". הצדדים סברו כאמור כי הזכויות שעל המשיב להשלים את רישומן על שמו היו בידיו ערב כריתת החוזה, אך התברר כי סברה זו בטעות יסודה. לכן, לשיטתי, הדרך להכריע בסכסוך שלפנינו עוברת בדיני הטעות, ולא בהוראות הדין הנוגעות לחוזה על תנאי ולסיכול תנאי.
28. יחד עם זאת ראיתי להתייחס, בבחינת למעלה מן הצורך, לקביעתה של חברתי הנשיאה, שלפיה אי-עמידת המשיב בדרישת התשלום של רמ"י אינה עולה כדי סיכול מצדו של התנאי המתלה הראשון. כאמור, קביעה זו של חברתי מבוססת על הנחה שלפיה הצדדים לא טעו בשאלת טיב הזכויות שהיו למשיב בבית, ולפיכך הערותיי דלהלן ייצאו אף הן מנקודת הנחה זו.
29. לשיטת חברתי הנשיאה, אי-עמידת המשיב בדרישת התשלום של רמ"י מוצדקת, משום שהמשיב פעל בתום לב ובשקידה ראויה לצורך קיום התנאי המתלה הראשון, ומשום שדרישה זו חורגת מההתחייבות החוזית שנטל על עצמו. חברתי עומדת על כך שהיקף החיוב הנגזר מהוראת סעיף 28(א) לחוק החוזים נבחן בראי חובת תום הלב, ומבהירה כי לגישתה, משורת הפעולות שנקט המשיב לצורך רישום הזכויות בבית על שמו, כמפורט בסעיף 29 לחוות דעתה, נובעת המסקנה כי המשיב פעל בתום לב ובשקידה ראויה לצורך קיום התנאי המתלה הראשון, כך שאין לראותו כמי שמנע את קיומו של תנאי זה.